ט) שחטה – שחט את הקרבן לשם אדם שמת, כשירה, ולא עלתה לבעלים, שאין כפרה למתים [ולכן אין בזה את החסרון של השוחט קרבן עבור אדם אחר החייב באותו קרבן, שהקרבן פסול, לפי שאדם שמת אינו נחשב כמי ש'חייב קרבן', מאחר ואין כפרה למתים]. אבל אם שחטה לשם מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא חטאת, ולא עולה, ולא שאר קרבנות, הרי זו פסולה, כיון שהתבאר לעיל שאם שחט את הקרבן לשם אדם אחר החייב באותו קרבן, הקרבן פסול, ויש לחשוש שמא אותו אדם מחוייב הוא בקרבן זה, ואינו יודע.
י) שחטה לשמה, וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה, הרי זו פסולה. לפי שמחשבין – מועילה מחשבה מעבודה לעבודה לפסול, וזאת המחשבה הפסולה שחשב בשעת השחיטה, כאילו חשבה בשעת זריקה, ולפיכך פסולה.
