פרק ז, משנה א: יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַה שֶׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, שֶׁקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, וְהַשׁוֹחֲטָם בַּחוּץ חַיָּב, וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶם לָאוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבָּיִת:
פרק ז, משנה א: יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – בקרבנות תמימים שקדושתם היה לענין הקרבתם על גבי המזבח, דינים מסוימים מַה שֶׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – בדברים שקדושתם היא לענין שווי הממון שלהם להשתמש לצרכי בית המקדש, אך לא להקרבה. וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת דינים מסוימים מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. ומבארת המשנה תחילה את הדינים שיש בקדשי מזבח, שֶׁקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂים תְּמוּרָה [ודין זה הוא בבהמות של קדשי מזבח בלבד, אך בעופות ומנחות אין תמורה], וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, אם חשב הכהן בשעת עבודתם לאכול את הבשר או להקטיר את האמורים שלא בזמנם הראוי, נוֹתָר, אם הותירו מהבשר לאחר הזמן שאמרה התורה לאוכלו, וְטָמֵא – אסור לאוכלם בטומאה, וְלָדָן וַחֲלָבָן של הקרבנות אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, והיינו באופן שהתעברה בהמת הקרבן לפני הפדיון, וילדה לאחר הפדיון, ואין קדושתם מספקת להקריבם, ואף אי אפשר לפדותם, כיון שאין קדושתם חזקה כדי להיתפס במעות הפדיון, והחלב אסור כיון שנאמר לגבי פדיון לשון 'בשר', למעט את חלבם, שהוא אסור, וְהַשׁוֹחֲטָם בַּחוּץ – מחוץ למקדש, חַיָּב כרת, וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶם לָאוּמָנִין הבונים במקדש בִּשְׂכָרָן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבָּיִת, שכל הדינים הללו אינם נוהגים בהם.
