י רַק־בְּ֭זָדוֹן יִתֵּ֣ן מַצָּ֑ה וְאֶת־נ֖וֹעָצִ֣ים חָכְמָֽה׃ יא ה֭וֹן מֵהֶ֣בֶל יִמְעָ֑ט וְקֹבֵ֖ץ עַל־יָ֣ד יַרְבֶּֽה׃
֍ ֍ ֍
(י) כאשר יש ויכוח בין בני אדם, רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה – רק אם יש ביניהם אדם המדבר בזדון נגד חוקי החכמה, יגיע הדבר לידי מצה, שהיא המריבה הגדולה הקרובה אל ההכאה והמלחמה, וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה – אבל כאשר יתייעצו כולם יחד מה היא הדרך הטובה, וכל אחד יאמר את דעתו, ויכריעו על פי חוקי החכמה שקבלו מרבותיהם, שיראו דברי מי קרובים אל החכמה ויקבלו את עצתו, אז לא יבוא הויכוח והנידון לידי מצה ומריבה.
(יא) הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט – גם מי שיש לו הון רב, אם ילך אחרי ההבל יתמעט הונו, כי ההון צריך השתדלות והשגחה להוסיף עליו, ואם ילכו בעליו אחרי ההבל, שלא להוסיף עליו אלא להוציאו בעניני הבלים, יתמעט וילך עד שיכלה לגמרי. וְקֹבֵץ עַל יָד – אך המקבץ ומוסיף בכל שעה על ממונו, גם אם בתחילה לא היה לו הון רב, יַרְבֶּה את הונו עד שיתעשר. וזהו משל לעסק התורה, כי גם מי שלמד הרבה תורה, אם ילך אחרי ההבלים, ישכח מעט מעט את לימודו עד שלא יזכור מאומה, ואילו הלומד ומשתדל להוסיף בכל יום על חכמתו, לבסוף יהיה חכם גדול.
