שנינו במשנה, 'זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונות על הבנות'. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, אִם הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת וְהַבָּנִים גְּדוֹלִים, נִיזּוֹנוֹת הַבָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת עִם הַבָּנִים, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ הוֹצָאָה בִּמְזוֹנוֹתָיו יָתֵר מִן הַגָּדוֹל, והיה מקום לומר שאין הבנות הקטנות ניזונות עם הבנים בלי חשבון, השמיעה לנו המשנה שהן ניזונות עמהם. אֲבָל בָּנִים קטנים עִם הַבָּנִים הגדולים, אֵין הַקְּטַנִּים נִיזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, אֶלָּא תחילה חוֹלְקִין אֶת הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה, וְנִיזּוֹנִין אֵילוּ לְפִי צָרְכָּן וְאֵילוּ לְפִי צָרְכָּן, דְּבָנוֹת קטנות עִם הַבָּנוֹת הגדולות נַמֵּי אֵין נִיזּוֹנוֹת כָּל אַחַת וְאַחַת לְפִי צָרְכָּהּ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, אֶלָּא תחילה חוֹלְקוֹת אֶת הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה, וְכָל אַחַת נִיזּוֹנֵית מִשֶּׁלָּהּ לְפִי צָרְכָּהּ, ולכך אמרה המשנה שהבנות ניזונות רק על הבנים, ולא על הבנות, וכפי שהתבאר.
גמרא
שָׁלַח לֵיהּ אֲבוּהַּ בַּר גְּנִיבָא לְרָבָא, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אשה פנויה שלָוְתָה ממון ללא כתיבת שטר חוב, וְאָכְלָה – השתמשה באותו ממון, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכאשר בא עתה המלוה לגבות את חובו מנכסיה, יש לדון האם בַּעַל כמו יוֹרֵשׁ של אשתו הֲוֵי, אוֹ כמו לוֹקֵחַ – קונה מאשתו הֲוֵי, ודין גביית החוב תלויה בזה, שהרי אם יוֹרֵשׁ הֲוֵי, וְהדין הוא שמִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, ואם כן יגבה המלוה את חובו מהנכסים שביד הבעל. אוֹ דִּילְמָא לוֹקֵחַ הֲוֵי – או שמא אנו מחשיבים את הבעל כקונה שקנה את כל נכסי אשתו, וְהדין הוא שמִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, ואם כן לא יגבה המלוה את החוב מהבעל.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, תְּנִיתוּהָ – שנינו במשנתנו דין שממנו ניתן לפשוט ספק זה, 'נִשְּׂאוּ גְּדוֹלוֹת יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת', וְתָאנֵי רַבִּי חִיָּיא – ושנה רבי חייא בברייתא את ביאור המשנה, שאם נָשְּׂאוּ גְּדוֹלוֹת לַבַּעַל – הכניסו הגדולות את ממון ירושתן לבעליהן כשנישאו, יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת מִבַּעַל – יטלו הקטנות את דמי פרנסתן מיד הבעל, והרי דמי פרנסת הקטנות אינו כתוב בשטר ודינו כמלוה על פה, ואף על פי כן גובות זאת הקטנות מהבעלים של הגדולות, אַלְמָא – ויש להוכיח מכאן דבַּעַל יוֹרֵשׁ הֲוֵי, ואם כן אף לגבי גביית מלוה על פה יהיה הדין כן, שיגבה המלוה את חובו מהנכסים שביד הבעל. וְדָחֵינַן – ודחתה הגמרא ראיה זו, דִּילְמָא שָׁאנֵי פַּרְנָסָה – שמא שונה הדין לגבי גביית המעות של פרנסת הקטנות, דְּאִית לָהּ קָלָא – שיש לזה קול ופרסום, וּכְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר דָּמְיָא – והרי זה דומה למלוה בשטר הגובה מלקוחות, אֲבָל לפי האמת בַּעַל כלוֹקֵחַ הֲוֵי, ורק דמי פרנסה גובים ממנו, כיון שיש לזה קול כמו מלוה בשטר, אך מלוה על פה בעלמא, שאין לה קול, שמא אין גובים מהבעל.
וְלֹא אִיפְּשִׁיט בַּעַיָּין – ולא פשטה הגמרא ספק זה, הִילְכָּךְ – ולכן, מִלְוֶה עַל פֶּה לֹא גָבֵי מִינֵּיהּ דְבַעַל – אין המלוה יכול לגבות מהנכסים שביד הבעל חוב שאין עליו שטר, וְאִיהוּ אַפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ – והמלוה הוא שגרם את ההפסד לעצמו, דְּלֹא אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹזוֹפֵי בְּלֹא שְׁטָרָא – כיון שלא היה לו להלוות לאשה ממון ללא שטר.
שָׁלַח רַבִּין בְּאִיגַּרְתֵּיהּ – שלח רבין באגרתו הלכה זו, מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת, אַלְמָנָתוֹ נִיזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, כפי שנכתב בכתובתה, שתהיה ניזונת מנכסיו לאחר מותו. וכאשר נִשֵּׂאת הַבַּת, גם כן אַלְמָנָתוֹ נִיזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, הגם שהם עתה בחזקת הבעל. ואם מֵתָה הַבַּת, וירש אותה הבעל, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה, עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, שאירע כן ובאו לפני לדין, וְאָמְרוּ חכמים, גם לאחר שמתה הבת וירשה הבעל, עדיין אַלְמָנָתוֹ נִיזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, דְּשַׁוְיוּהָ רַבָּנָן הָכָא כְּיוֹרֵשׁ – כיון שהחשיבו חכמים את הבעל במקרה זה כיורש, שגובים מנכסיו אפילו חובות שאין עליהם שטר, מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְאַלְמָנָתוֹ – כדי שלא תפסיד האלמנה, שלא יהיה לה מהיכן להתפרנס.
תמהה הגמרא על דין זה, וְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה, בְּאוּשָׁא – כשגלתה הסנהדרין לאושא, הִתְקִינוּ, שהָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָהּ בְּנִכְסֵי מְלוֹג [-נכסים שמכניסה האשה לבעלה, והקרן שייכת לה והבעל אוכל את הפירות] בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, וּמֵתָה, הַבַּעַל מוֹצִיא את הנכסים מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, כיון דשַׁוְיוּהָ רַבָּנָן כִּי [-כמו] לוֹקֵחַ, וכשם שלוקח ראשון מוציא מיד לוקח שני, כך הבעל מוציא מידם, ותקנו כן מִשּׁוּם פְּסֵידָא דִּידֵיהּ – כדי שלא יגרם לבעל הפסד, וּמבואר שם לכאורה דלֹא חַיְשִׁינָן לִפְסֵידָא דְלָקוֹחוֹת, ומדוע בנידון הקודם חששו חכמים לפסידא של אלמנתו, ולא להפסדו של הבעל. ומתרצת הגמרא, אין זו קושיא, דְּאִינְהוּ אַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ – כיון ששם הלקוחות הם שהפסידו לעצמם, דְּלֹא אִיבָּעֵי לְהוּ לְמִיזְבַּן מֵאִיתְּתָא דְּיַתְבָה תּוּתֵי גַּבְרָא – כיון שלא היה להם לקנות נכסים מאשה נשואה היושבת תחת בעלה, אבל לגבי אלמנה שלא שייך טעם זה, חששו חכמים לפסידת האלמנה, והחשיבו את הבעל כיורש, ולא כלוקח.
סליק פירקא
