כד עֲטֶ֣רֶת חֲכָמִ֣ים עָשְׁרָ֑ם אִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃ כה מַצִּ֣יל נְ֭פָשׁוֹת עֵ֣ד אֱמֶ֑ת וְיָפִ֖חַ כְּזָבִ֣ים מִרְמָֽה׃
֍ ֍ ֍
(כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם – העטרה שלובשים החכמים לאות על חכמתם, היא העשירות האמיתית, כי הקנינים החיצוניים הם עושר מדומה, ורק קנין החכמה הוא קנין אמיתי, והם העשירים באמת. אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת, כלומר, כיון שהכסיל יודע באמת את חוקי החכמה, ועובר עליהם מחמת תאוותיו, ומשתמש הוא ב'איולת', שזו המידה המטילה ספק בכל דבר, כדי לומר שיש לו ספיקות בהשגחת ה' ובשכר ועונש, הרי הוא משתמש בה ב'איולת', כלומר, האיולת והספיקות עצמם אינם אמיתיים אצלו אלא הוא מסופק בהם [בשונה מה'אויל' שהוא באמת מסתפק בדעתו בכל דבר, ה'כסיל' אומר את ספיקותיו כלפי חוץ ומנסה על ידם להתיר לעצמו את תאוותיו], והרי הוא משתמש באיולת בדרך אוילית, כלומר, משתמש בכח הספק בדרך מסופקת.
(כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת – הבא להעיד עדות אמת ובכך להציל נפשות שנידונו למיתה על ידי עדות שקר, הוא הנקרא באמת מציל נפשות, וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה – אבל מי שבא להצילם על ידי עדות מרמה, לא יקרא מציל נפשות [ומכנהו 'מפיח כזבים' כיון שהכזב נראה בתחילה כאמת, ואחר כך מתברר שקרו. ולשון 'יפיח' מורה על דיבור שאינו שלם, כי המשקר אינו יכול לומר דבר שלם ומוגמר, אלא אומר חלק מהדבר כדי להטעות את השומעים ולכזב על ידו].
