משנה ד: שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְדוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ, הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים נַעֲשָׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים, נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ. דָּבָר אַחֵר, אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ. לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֱלֹהֵיהֶם. אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, מֻתָּר:
משנה ד: שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רבן גמליאל רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי – צורה המיוחדת לעבודת כוכב נוגה, אָמַר לוֹ, הרי כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם', ואם כן מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, ולא השיב לו רבן גמליאל דבר, כיון שהיו בחדר הפנימי, שבני אדם עומדים שם ללא בגדיהם, ושם אסור לומר דברי תורה כלל, ואסור אפילו לומר שאסור להשיב במרחץ, שהרי גם זהו דבר הלכה, וכשיצא משם לחדר האמצעי, ששם חלקם לבושים וחלקם אינם לבושים, שמותר להרהר בדברי תורה ואסור לדבר בטעמי ההלכה, אָמַר לוֹ רבן גמליאל בקצרה שלא השיב לו מיד כיון שאֵין מְשִׁיבִין דבר תורה בַּמֶּרְחָץ, וּכְשֶׁיָּצָא לחדר החיצוני, ששם בני אדם עומדים בבגדיהם, אָמַר לוֹ תשובה לשאלתו, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ של העבודה זרה, אלא הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי, כיון שתחילה היה שם מרחץ, ואחר כך עשו שם את אותה צורה, ואין המרחץ נאסר מחמתה. ועוד השיב לו, אֵין אוֹמְרִים נַעֲשָׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, שהרי אין המרחץ דבר של נוי המקשט את אותה עבודה זרה, אֶלָּא אוֹמְרִים בהיפך, נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ, נמצא שהמרחץ הוא העיקר, ואותה צורה היא הטפל, ולכן אינה אוסרת את המרחץ [וכמו שהתבאר לעיל שצורות עבודה זרה הנעשות על כלים מבוזים, אינן אסורות]. דָּבָר אַחֵר, הרי אפילו אִם היו נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב המקלח את מי השופכין של המרחץ, וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, ובאופן זה ניכר שלא הונחה שם לשם עבודה זרה אלא לשם נוי, שהרי לֹא נֶאֱמַר בתורה האיסור אֶלָּא ב'אֱלֹהֵיהֶם', והיינו אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר. וְאילו אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, כמו צורה זו העומדת במקום בזוי, מֻתָּר.
