ל חַיֵּ֣י בְ֭שָׂרִים לֵ֣ב מַרְפֵּ֑א וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה׃ לא עֹ֣שֵֽׁק דָּ֭ל חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ וּ֝מְכַבְּד֗וֹ חֹנֵ֥ן אֶבְיֽוֹן׃ לב בְּֽ֭רָעָתוֹ יִדָּחֶ֣ה רָשָׁ֑ע וְחֹסֶ֖ה בְמוֹת֣וֹ צַדִּֽיק׃
֍ ֍ ֍
(ל) ומוסיף לבאר את הרעה של קצר הרוח המוזכר בפסוק הקודם, כי מלבד שהוא מרים בכך את האיולת ומתנגד לחוקי החכמה, הרי חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא – חיי בשרו של האדם ובריאותו תלויים בכך שיהיה הלב חזק ואמיץ, והוא הַמַרְפֵּא של הגוף כולו, אם כן בכך שיעלה אל ליבו ציורים ומחשבות של נקמה יחליש את ליבו, ויגרום רעה לבשר גופו. ולא רק לבשרו תגיע הרעה, אלא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה, כי מה שחושב לקנא לכבוד עצמו ולעשות רעה לחבירו, דבר זה יגרום לרקבון בעצמותיו.
(לא) כל בריה שברא ה', הוכנו לה מזונותיה, כי לא נבראה לרעתה אלא לטובתה, וכאשר רואים דל ואביון שאין להם פרנסה, הרי ידוע שהכין ה' את מזונותיהם אצל העשיר, שיתן להם עבודה אצלו או יתן להם מתנת חינם, ולכן, העֹשֵׁק דָּל – מי שמעביד את הדל במלאכתו ועושק אותו שלא לתת לו את שכרו, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ – הרי הוא כמגנה בכך את ה', שכביכול ברא את האדם הדל בלי שיכין לו את פרנסתו, וכאילו נברא לרעתו, וזו חרפה גדולה, לברוא אדם בלי להמציא לו מזונותיו. וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן – והנותן מתנת חינם לאביון, שהוא אדם שאינו יכול לעשות מלאכה ומתפרנס רק מן הצדקה, הרי הוא מכבד את ה', כי מוכיח בכך שמזונותיו של כל אדם מזומנים לו.
(לב) בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע – הרשע, גם אם הוא נמצא במדרגה גשמית גבוהה בעולם הזה, הרי הרעה עצמה שהוא עושה תדחה אותו ותפילנו ממקומו לבאר שחת. וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק – ואילו הצדיק, לא זו בלבד שבעודו חי לא ידחה, אלא גם לאחר מותו הוא חוסה תחת כנפי השכינה.
