אמרו חז"ל 'כל המשתף שם שמים בצערו, כופלין לו פרנסתו', והענין, כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים ר"ל, אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה, נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ר"ל. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו, ונפל לארץ, ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן, והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו, אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים, והניחו רטיה ותחבושת מסממנים חריפים, והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו, ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה, אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו, אשר כמעט נתיאש מחייו אז. כן ממש על זה האופן הוא ענין העון ר"ל, שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך, והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל, ולא ידע כי בנפשו הוא, כי הוא נחשב אז כמת ח"ו, כמאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, ויש עונות שעל ידיהם נפשו נכרתה ח"ו לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן, כביכול בצרתו לו צער, ומרוב רחמיו וחסדיו ית"ש שולח לו יסורין, אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו, ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער, ובזה מתעורר ג"כ צער למעלה כנ"ל, אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ח"ו.
ולכן, כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו, ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה, אז היסורין מסתלקין מעליו, ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו, נגד שני מיני הצער שגרם למעלה, ועתה מתחרט על שניהם, זדונות מתהפכין לו לזכיות. (נפש החיים, ב, יב).
