אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, חַזָרָה בְּמִקְצָת – שכיב מרע שנתן את כל נכסיו לראובן, ואחר כך חזר ונתן מקצת נכסיו לשמעון, שהרי יש כח לשכיב מרע לחזור בו ממתנתו כל זמן שהוא חי, הַוְיָא חָזְרָה בְּכוּלְּהוּ – האם אנו אומרים שהמתנה שנתן לשמעון ביטלה את כל המתנה של ראובן, ואף לגבי הנכסים שלא נתן לשמעון, אוֹ לֹא – או שביטל את המתנה רק בנכסים אלו, ואילו שאר הנכסים נשארו בחזקת ראובן, ויזכה בהם לאחר מיתת הנותן. וְהִילְכְתָא – וההלכה היא, שחַזָרָה בְּמִקְצָת הנכסים הַוְיָא – נחשבת היא כמו חָזְרָה בְּכוּלְּהוּ – בכל הנכסים, והתבטלה לגמרי המתנה הראשונה. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, נתן את כֻּלָּן – כל נכסיו לָרִאשׁוֹן, וּמִקְצָתָן לַשֵּׁנִי, שֵּׁנִי קָנָה, רִאשׁוֹן לֹא קָנָה. אך אם נתן את מִקְצָתָן לָרִאשׁוֹן, וְכֻלָּן לַשֵּׁנִי, רִאשׁוֹן קָנָה, ואילו שֵׁנִי לֹא קָנָה. וּמַשְׁכַּחַת לָהּ לְרֵישָׁא – והאופן שבו שייך הדין שברישא, הוא בֵּין בְּשֶׁמֵּת השכיב מרע ובֵּין בְּשֶׁעָמַד מחוליו, וכפי שהתבאר, שכיון שחזר בו ממקצת הנכסים, ביטל את כל המתנה הראשונה, ולא קנה ראובן כלל. וְסֵיפָא, לֹא מַשְׁכַּחַת לָהּ – לא שייך דין זה אֶלָּא בְּשֶׁעָמַד מחוליו, כיון דְּאִי בְּשֶׁמֵּת השכיב מרע, [תרוייהו ליקנו – שניהם צריכים לקנות], רִאשׁוֹן קָנָה מִקְצָת נכסים שנתן לו השכיב מרע, וּשְׁאָר הַנְּכָסִים יהיו לַשֵּׁנִי, כיון שחילק את כל נכסיו, ושכיב מרע שנתן את כל נכסיו, אפילו לכמה בני אדם, קונים כולם לאחר מותו, הִילְכָּךְ לֹא מַשְׁכַּחַת לָהּ – ולכן לא ניתן למצוא אופן זה של הברייתא אֶלָּא כְּשֶׁעָמַד מחוליו, וְהוּא דְּקָנוּ מִינֵּיהּ – ובתנאי שנעשו קנינים על מתנותיו, שבאופן זה זו מתנה רגילה, ולכן הראשון קנה כיון שהיתה זו מתנת שכיב מרע במקצת הנכסים, שנשארת קיימת גם אם הבריא, ואילו השני, שקיבל את כל הנכסים, הרי זו מתנת שכיב מרע שקיימת רק אם מת לבסוף, ואם הבריא בטלה המתנה.
כפי שהתבאר, שכיב מרע שנתן את כל נכסיו במתנה, אם הבריא הרי הוא חוזר בו ממתנתו, כיון שאנו אומדים את דעתו שלא היתה כוונתו שיהיו כל נכסיו לאחרים והוא ישאר ללא כלום. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שכיב מרע שהִקְדִּישׁ את כָּל נְכָסָיו, והבריא, מַהוּ – מה דין נכסיו, האם אנו אומרים שגם באופן זה בטל ההקדש, כיון שעל דעת כן שלא ישארו לו נכסים לא היה מקדישם, או שמא כיון שקיים בכך מצוה, היתה כוונתו מתחילה שיחול ההקדש בכל מקרה, ואפילו אם יבריא. וכן יש להסתפק בשכיב מרע שהִפְקִיר את כָּל נְכָסָיו, והבריא, מַהוּ, האם אנו אומרים שכיון שאף העניים יכולים לזכות בזה, הרי זה כנתינת צדקה, והיתה כוונתו שיזכו בנכסים בכל מקרה, ואפילו אם יבריא, או לא. וכן אם חִלֵּק את כָּל נְכָסָיו [לַעֲנִיִּים], והבריא, מַהוּ, האם חוזר בו או לא. תֵּיקוּ – נשארו שאלות אלו בספק, ולא נפשטו.
