טו) כפי שהתבאר, טמא האוכל את הקדש חייב חטא בשוגג וכרת במזיד, אך אם היה טמא בטומאות של דבריהם – טומאות דרבנן, ואכל בשר קדש, אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת. אבל מכין אותו מכת מרדות.
טז) אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירין [כגון זריקת הדם, המתירה את שאר הקרבן באכילה], עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו. אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש. זה הכלל, כל שיש לו מתירין, אין חייבין עליו משום פגול, או משום נותר, או משום טמא שאכל את הקדש, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי, חייבין עליו משום טומאה.
ובקדש שיש לו מתירין, אפילו נטמא הבשר קודם שיטמא האדם האוכל [ונמצא שתחילה חל איסור אכילה על הבשר מחמת טומאת הבשר, ובאופן זה אין חיוב חטאת על האוכל בשר טמא, ורק אחר כך נטמא האדם וחל עליו איסור אכילת כל קדש, שיש בו חטאת וכרת, מכל מקום באופן זה חל איסור על איסור], והואיל וקרבו המתירין, ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות, והוא טמא, אחר שנזרק דמם, הרי זה חייב כרת.
