משנה י: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ גַג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה, לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב, אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב. הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב – חריץ המוביל מי שופכין מהחצר לרשות הרבים, שֶׁהוּא קָמוּר – מכוסה באורך אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהמשך הביב אינו מכוסה, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת, כיון ששיערו חכמים שאדם משתמש ביום אחד בשיעור סאתיים מים, וכאשר הביב רחב ארבע אמות, הרי שבאורך ארבע אמות של קרקע ייבלעו המים הללו באדמה, ולא ימשיכו לרשות הרבים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִילּוּ היו הגַּג אוֹ החָצֵר בשיעור מֵאָה אַמָּה, וכן אורך הביב בתוך החצר קודם יציאתו לרשות הרבים הוא מאה אמה, אף על פי כן לֹא יִשְׁפּוֹךְ את מימיו עַל פִּי הַבִּיב ממש, כיון שהביב מוביל בסופו לרשות הרבים, ובשפיכה זו מגלה האדם דעתו שרצונו שיגיעו המים לרשות הרבים, וחששו חכמים שיבא לשופכם בידים לרשות הרבים, באיסור. אֲבָל שׁוֹפֵךְ הוא את מימיו מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין מעצמם לַבִּיב.
כפי שהתבאר בתחילת המשנה, האיסור לשפוך מים לחצר הוא רק בחצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, כיון שאין קרקעיתה בולעת מים בשיעור סאתיים, וחששו חכמים שיצאו המים לרשות הרבים. אמנם, אין צורך שיהא ארבע אמות על ארבע אמות דווקא בחצר, אלא הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה [-הכניסה לבית, שהיא מקורה ואינה מוקפת מחיצות] מִצְטָרְפִין לְשיעור זה של אַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות, כיון שאף בקרקעית האכסדרה יכול האדם לשפוך את מימיו.
