(י) וַיַּֽעֲשׂ֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּֽאַסְר֖וּם בָּֽעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת׃ (יא) וַיָּשִׂ֛מוּ אֶת־אֲר֥וֹן ה֖' אֶל־הָֽעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָֽאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹֽרֵיהֶֽם׃ (יב) וַיִּשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֨רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָֽלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹֽלְכִ֣ים אַֽחֲרֵיהֶ֔ם עַד־גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ׃ (יג) וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹֽצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵֽינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת׃
֍ ֍ ֍
(י) וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן, וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת [-מניקות], וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ [-כלאו] בַבָּיִת. (יא) וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן ה' אֶל הָעֲגָלָה, וְאֵת הָאַרְגַּז, וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם הנמצאים בתוך הארגז.
והתאמת נסיונם וראו שהילך ארון הברית לארץ ישראל, וששה פלאים היו בזה, שעל ידם הבינו שאין זה מקרה, אלא הוכחה לרצון ה', (יב) א. וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ – אף שהיו הפרות סמוכות לבתים ולשדות, הלכו ישר לכיוון הדרך, ב. אף אחרי שהגיעו לדרך, היו יכולים לפנות לצד פלישתים, והם פנו עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, לכיוון ישראל. ג. בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ, ולא נטו מצד לצד כדרך בעלי חיים ההולכים בדרך. ד. הָלֹךְ וְגָעוֹ – היו הולכות וגועות מתוך שמחה. ה. וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול – במקום שהדרך מתעקמת לא הלכו הפרות בדרך, אלא הלכו דרך הסלעים והרכסים, כדי ללכת בקו הקצר ביותר. ו. לא הלכו הפלשתים לפניהם, שאז יתכן שהליכתם היתה בעקבות האנשים, אלא וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם, באופן שהפרות לא ראו אותם, והלכו כך עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.
(יג) וּבֵית שֶׁמֶשׁ – ובאותה שעה היו יהודי בית שמש קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק, וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן בא, וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת – שמחו בראייתם כדרך שאדם שמח בראיית דבר פלא, ולא שמחו שמחה של מצוה, שמחמתה היה ראוי להם להניח את מלאכתם ולהביא את הארון למקומו כראוי [ולכן נענשו, כמו שיסופר להלן].
