משנה ה: הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָה נִשְׂרֶפֶת, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן:
משנה ה: אדם הרואה רוח סערה באה, וחושש שמא ייעקרו נטיעותיו, ומחמת כן אומר 'הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת', כלומר, אם לא ייעקרו הנטיעות יהיו מוקדשים, או שראה שריפה בעירו ומחמת כן אמר 'טַלִּית זוֹ תהא קָרְבָּן אִם אֵינָה נִשְׂרֶפֶת', יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן כמו שאר הקדשות, וימכרו, ובדמים שיקבלו תמורתם יקנה האדם קרבנות, והחידוש בכך שאין הנטיעות והטלית נאסרים בעצמם בנדר, כיון שלא אמר 'הרי נטיעות אלו עלי כקרבן', שאז היתה משמעות לשונו שיהיו אסורים עליו בהנאה כקרבן, אלא אמר שיהיו 'קרבן', וכוונתו להקדש רגיל, שיש לו פדיון.
האומר הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, ומשמע שגם אם ייפדו, יחזרו ויהיו קדושות עד שיקצצו, וכן אם אמר טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף, ומשמע שכל זמן שהיא קיימת, גם אם יפדוה תחזור ותהיה קדושה, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, כיון שאף לאחר שנפדו, וחלה קדושה על הדמים, חוזרת הקדושה וחלה גם עליהם, כיון שכך היתה לשונו מתחילה, שיהיו קרבן עד שיקצצו או עד שישרפו, ורק לאחר שנקצצו הנטיעות ונשרפה הטלית, יצאו לחולין, ואפילו ללא פדיון.
