הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ד, א-3

המשך א) כבר ביארנו שהולכה ביד שמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היה מן הדין שיוליך את המחתה עם הגחלים בשמאלו [שהרי הולכת הגחלים אינה עבודה, וכשרה בשמאל], וכף הקטורת תהיה בימינו, אבל מפני כובד המחתה, ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל את המחתה בימינו, וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה – פתוחה מעט, ונכנס לקדש הקדשים, עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים של הארון, ובבית שני שלא היה ארון, היה מניחה על אבן השתייה. וכיון שעתה צריך הוא להעביר את הקטורת מהכף לתוך שתי ידיו, אוחז את שפת הכף בראשי אצבעותיו, או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו, עד שמחזירה למלוא חפניו, כשהיתה – באותה כמות שהיתה כשנטל מלא חופניו מהכלי המלא בקטורת, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, שלא יפול אפילו כל שהוא לארץ, אלא יהיו חופניו מלאים שוב בקטורת. וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים – בחלק הפנימי שבמחתה, כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו של הכהן הגדול, שלא יכוה מהגחלים, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן מהקטורת, ויצא, והוא מהלך אחורנית מעט מעט – לאט לאט, פניו לקדש ואחוריו להיכל, עד שיצא מן הפרוכת, ומתפלל שם בהיכל, אחר שיצא מקדש הקדשים, תפלה קצרה, ואינו מאריך בה כדי שלא להבעית את העם, שמא יאמרו מת בהיכל, וכך היה מתפלל, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שאם תהיה שנה זו שחונה [-אין הכהן הגדול אומר לשון זו, אלא אם יודע הכהן הגדול ששנה זו עתידה להיות שחונה, מבקש ש]תתבטל הגזירה ותהיה השנה גשומה, ולא יסור שבט [-שלטון] מבית יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בזמן ירידת הגשמים, שמבקשים שלא ירד גשם, כיון שכל העולם זקוק לגשם.