משנה
משנתנו מבארת את הדין באופן שבא אדם אחד לכתוב שטר הנוגע לאדם נוסף, האם ניתן לכתוב לו את השטר שלא בנוכחות ושלא מידיעת אותו אדם: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ – כותבים גט עבור האיש, שיוכל לגרש בו את אשתו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כיון שהוא יכול לגרשה בעל כרחה, ואינו תלוי בדעתה. וְכותבים שׁוֹבָר לָאִשָּׁה, שכתוב בו שקיבלה מבעלה את ממון כתובתה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, כיון ששטר זה הוא לחובתה, ואין לבעל הפסד בכך, והיא תתן את השטר לבעל לאחר שיפרע לה את דמי כתובתה. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן – ובתנאי שכשכותב את הגט עבור הבעל מכיר הוא שזה אכן שמו ושם אשתו, שאם לא כן יש לחשוש שאדם אחר יכתוב גט עבור אשה זו, ויתן לה אותו כראיה לכך שנתגרשה. וכן לגבי שובר יש לחשוש שאשה אחרת תכתוב 'שובר' לבעל כראיה לכך שפרע את הכתובה של אשתו, ובאמת לא פרע.
דין נוסף: וְהַבַּעַל נוֹתֵן את השָׂכָר של כתיבת השטרות, בין בכתיבת הגט, כיון שנאמר 'וכתב לה', ובין בכתיבת השובר, כיון שזהו שטר העשוי לטובתו, שתהיה לו ראיה על פריעת הכתובה.
כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר קרקע על מכירתה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, שהרי השטר לחובתו, ואין בו הפסד ללוקח. וְאֵין כּוֹתְבִין שטר מכירה לְלוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא המוֹכֵר עִמּוֹ, שהרי יתכן שלא מכרה לו. וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן את השָׂכָר של כתיבת שטר המכירה, כיון שתמיד נחשב הלוקח כמי שמרויח מהעיסקה, יותר מהמוכר.
גמרא
שנינו במשנה שכותבים גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, וכותבים שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. מבררת הגמרא, מַאי 'וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן', ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הסופר מַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה הכתובים בַּגֵּט, וְשֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה הכתובים בַּשּׁוֹבָר, שלא יטעוהו לכתוב גט או שובר עבור איש ואשה אחרים.
תמהה הגמרא, מה בכך שהוא מכיר את שמותיהם של האיש והאשה, וְלֵיחוּשׁ לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת – עדיין יש לחשוש שמא יש באותה עיר אדם נוסף ששמו 'יוסף בן שמעון' כמו שם האיש הזה הבא לפניו, דִּילְמָא כָּתַב גִּיטָּא – שמא יכתוב אותו אדם גט על שמו, וְאָזַל מַמְטֵי לְאִיתְּתֵיהּ דְּהַאֵיךְ – וילך ויתן את הגט לאשתו של אותו 'יוסף בן שמעון' שני שבאותה העיר, ואותה אשה תטען בשקר שבעלה גירש אותה, ותוכיח זאת מהגט שבידה, ותתבע מבעלה את דמי כתובתה על ידי הגט שבידה. אָמַר לְהוּ רַב אָחָא בַּר הוּנָא, הָכֵי [-כך] אָמַר רַב, שְׁנֵי אנשים ששמם שוה, כגון יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, הַדָּרִים שניהם בְּעִיר אַחַת, ואפשר לטעות ביניהם, אֵין מְגַּרְשִׁין את נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה, כדי שלא יוכלו לבוא לידי רמאות. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְלֵיחוּשׁ – עדיין יש לחשוש, דִּילְמָא אָזַל לִמְדִינְתָּא אַחֲרִיתִי – שמא אדם זה שבא לפנינו לכתוב גט, בא ממדינה אחרת, ושמו האמיתי אינו יוסף בן שמעון, וּמַחֲזִיק לִשְׁמֵיהּ בְּיוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – והחזיק כאן את שמו כ'יוסף בן שמעון', וְכָתִיב גִּיטָּא – ויכתוב עתה גט על שם 'יוסף בן שמעון', וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהַאֵיךְ – ויתן את הגט לאשתו של יוסף בן שמעון שבעירו, ותטען שהתגרשה מבעלה. אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר חִינְנָא, הָכֵי [-כך] אָמַר רַב, כָּל שֶׁהֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שמא הוא משקר, כיון שאדם חושש לשקר בענין כזה זמן רב, מחשש שיוודע שקרו על ידי עוברים ושבים בעיר המכירים את שמו האמיתי.
