גָּרְסִינָן במסכת נדרים בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (כז.), הַהוּא גַּבְרָא דְּאַתְפִּיס זְכוּתָא בְּבֵי דִּינָא – מעשה באדם שהתפיס את שטרי זכויותיו ביד בית דין, וְאָמַר לדיינים, אִי לֹא אֲתֵינָא – אם לא אבוא לפניכם לדין תורה מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, לִיבַּטְּלָן הַנֵּי זַכְוָאתִי – יתבטלו זכויות אלו, ולא אוכל להשתמש בהם כראיה לטובתי בדין תורה, אִתְנִיס וְלֹא אֲתָא – ובסיום אותם שלשים יום אירע לו אונס, ולא היה יכול לבוא לבית הדין, אָמַר רַב הוּנָא, בָּטְלָה זְכוּתֵיהּ – התבטלו זכויותיו, וכפי שהתנה ואמר, ואף על פי שאירע לו אונס. אָמַר לֵיהּ רַבָּה, וְהָא אוֹנְסָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא – והרי רואים מהתורה שטענת אונס היא טענה טובה, דִּכְתִיב (דברים כב כה) 'וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ, וְלַנַּעֲרָה לֹא תַּעֲשֶׂה דָּבָר וגו' אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה', ואם כן אף כאן כיון שהסיבה שלא הגיע היתה מחמת אונס, אין לבטל את זכויותיו. וְכִי תֵּימָא – ואם תאמר שאין הדברים דומים, וקְטָלָא שָׁאנֵי – חיוב מיתה הוא שונה, ורק בו פטרה התורה בטענת אונס, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנה (נדרים כז.), בכלל ארבעה נדרים שהתירו חכמים, 'נִדְרֵי אוֹנְסִין', והיינו אם 'הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וחָלָה הוּא, אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ, אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנְסִים' וְכוּ', ומוכח שאף לגבי איסור נדר אם יש לאדם טענת אונס, הרי הוא פטור מנדרו, ואף כאן יש לומר שכיון שמחמת אונס לא יכל לבוא לבית דין, אין זכויותיו מתבטלות. וְאָמְרִינַן בגמרא שם, לְרַב הוּנָא שאמר שהתבטלו זכויותיו, אף אם נאמר שטענת אונס אינה מועילה לו, מִכְּדֵי אַסְמַכְתָּא הִיא – והרי עיקר אמירה זו שאמר בתחילה שאם לא יבוא עד שלשים יום יתבטלו זכויותיו, זו אמירה של 'אסמכתא', שהרי כשאמר כן סמך דעתו שבודאי יגיע עד אותו זמן ולא יתבטלו זכויותיו, וְאַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא – ואסמכתא אינה קונה, ולכאורה אף אינה מבטלת את זכויותיו. ותירצה הגמרא, שֲׁאנִי הָכָא – שונה הדבר כאן, במקרה זה, דְּמִיתַּפְּסַן זַכְוָאתֵיהּ – כיון שהתפיס את זכויותיו ביד בית דין, וכיון שלא היתה זו אמירה בעלמא, אלא הצטרף אליה מעשה של התפסת שטרי זכויותיו ביד בית דין, זו ראיה שהיתה כוונתו אמיתית, ולא ככל אסמכתא.
תמהה הגמרא, וכי באופן זה אין חסרון של אסמכתא, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנה, מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ ביד אדם שלישי, וְאָמַר לוֹ הלוה, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ את שאר החוב מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, תֵּן לוֹ למלוה אֶת שְׁטָרוֹ, ויוכל לגבות בו את כל החוב, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא נָתַן את שאר החוב, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִתֵּן השליש למלוה את השטר, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יִתֵּן, וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רָבָה בַּר אַבָּהוּ, אָמַר רַב, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קַנְיָא, הרי שאף באופן זה שהתפיס את שטרו ביד אדם שלישי, יש חסרון של אסמכתא, ואף כאן לכאורה צריך להיות חסרון של אסמכתא.
מתרצת הגמרא, שָׁאנֵי הָכָא – שונה הדבר במעשה זה, דְּאָמַר לִיבַּטֵּל זַכְוָאתֵיהּ – כיון שאמר שיתבטלו זכויותיו, והרי זה כהודאת בעל דין שאם לא יבוא עד אותו זמן זו ראיה שזכויות אלו הם שקר, ומחמת כן בטלות ראיותיו.
פוסקת הגמרא את ההלכה בענין זה: וְהִילְכְתָא, אַסְמַכְתָּא קַנְיָא – אף דיבור שיש בו משום אסמכתא מועיל לקנות, וְהוּא דְּלָא אֲנִיס – ובתנאי שלא היה אנוס בכך שלא קיים את תנאו, פֵּירוּשׁ, [כְּגוֹן] שנעשה חוֹלֶה וּכְיוֹצֵא בּוֹ, וְהוּא – ובתנאי דְּקָנוּ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב – שעשו קנין על דבריו בבית דין חשוב, שבאופן זה ודאי היתה כוונתו אמיתית, וחלו דבריו. וְקָאָמַר גָּאוֹן, דְּהַאי דִּינָא לֵיתֵיהּ – שדין זה אינו אֶלָּא בְּמַתְפִּיס זַכְוָאתֵיהּ בִּלְחוֹד – רק באופן שבנוסף לכך גם התפיס את זכויותיו ביד אחרים, ולא רק בדיבור בעלמא, וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָותֵיהּ – ומסתבר שההלכה כדבריו.
