משנה ב: הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ. וְתַפּוּחַ הָיָה בְאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים עָלָיו כִּשְׁלשׁ מֵאוֹת כּוֹר. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ. מִיָּמָיו לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדָּשֶׁן:
משנה ב: לאחר שסילקו לצדדים את חלקי הקרבנות שלא נשרפו היטב, הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר – את האפר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ, ומבארת המשנה, וְתַפּוּחַ – מקום שבו צברו את כל האפר והגחלים הָיָה בְאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, עד שפְּעָמִים היה עָלָיו אפר רב בשיעור כִּשְׁלשׁ מֵאוֹת כּוֹר [ולשון גוזמא היא, כי מעולם לא הניחו הכהנים שישאר שם אפר רב כל כך], וּבָרְגָלִים, שכל ישראל עולים לירושלים ויש קרבנות רבים, לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ – לא היו מוציאים את הדשן מעל גבי המזבח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ, שניכר שהקריבו עליו קרבנות רבים, אך לא היה זה מחמת עצלות שנמנעו מלפנות את הדשן, כיון שמִיָּמָיו לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדָּשֶׁן.
