שנינו במשנה, 'כְּיוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְכוּ' והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו'. גָּרְסִינָן בְּמסכת עֶרְכִין (כג:) הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ – מעשה באדם שמכר את כל נכסיו, וְגֵרְשָׁהּ לִדְבִיתְהוּ – וגרש את אשתו, וכשבאה לגבות את כתובתה מנכסי בעלה התברר שאין לו נכסים כלל, וכשבאה לגבות את כתובתה מהנכסים שביד הלקוחות, התעורר חשש שמא עשו הבעל והאשה קנוניא להוציא את הנכסים מיד הלקוחות בדמי כתובתה, ואחר כך יחזור וישאנה. שְׁלָחָהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – שלח רב יוסף בנו של רבא שאלה זו לפני רב פפא, את דינו של העָרֵב לכתובת אשה תְּנָן – שנינו במשנה, שאין הערב צריך לשלם את דמי הכתובה עד שהבעל ידיר את אשתו הנאה, כדי שלא יוכל להחזירה לעולם, וכך יתברר שאין כאן קנוניא, וכן את דין ההֶקְדֵּשׁ תְּנָן – שנינו במשנה שם (ערכין כג.) שאם הקדיש האדם את כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, ובאה לגבות את כתובתה מנכסים אלו שביד ההקדש, לדעת רבי אליעזר בעת שבאה לגבות את כתובתה צריך בעלה להדיר אותה הנאה ממנו, כדי שלא יעשו קנוניא על ההקדש להוציא מהם את הנכסים המוקדשים, ואחר כך יחזירנה, ולדעת רבי יהושע שם אין צריך להדירה, כיון שאין חוששים שיעשה אדם קנוניא על נכסי הקדש, אך לוֹקֵחַ מַהוּ – יש להסתפק בדין זה, שמכר האדם את כל נכסיו ובאה אשתו לגבות את כתובתה מהלקוחות, האם גם באופן זה צריך הבעל להדירה הנאה או לא.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב פפא, אַטּוּ תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחְשׁוּב וְנֵיזִיל – וכי התנא צריך למנות ולפרט את הדינים בכל האופנים, בדומה לרוכל המחזר בעיירות ומכריז על כל הדברים שיש לו למכור, והרי כיון שפירש התנא את הדין לגבי ערב ולגבי הקדש, יש ללמוד מכך שהוא הדין לגבי לוקח, שאין האשה יכולה לגבות ממנו את הנכסים בדמי כתובתה עד שידיר אותה בעלה הנאה.
נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי – אמנם בני ישיבת נהרדעא נחלקו על רב פפא ואמרו, דִּתְּנַן תְּנָן – מה ששנינו, והיינו ערב והקדש, אכן שנינו, וכך הוא הדין, שאינה גובה עד שידירנה בעלה הנאה, וּדְלָא תְּנָן לֹא תְּנָן – אך מה שלא שנינו, והיינו לוקח, בכוונה לא שנינו, כיון שבאמת מהלוקח יכולה היא להוציא בלא שידירנה בעלה הנאה.
מבארת הגמרא, אָמַר רַב שְׁרַבְיָא, מַאי טַעְמַיְיהוּ דִנְהַרְדָּעֵי – מה טעמם של בני ישיבת נהרדעא, ומה החילוק בין ערב והקדש לבין לוקח, ומבאר, בִּשְׁלָמָא מַקְדִּישׁ, אמרה המשנה שצריך הוא להדיר את אשתו, מִשּׁוּם רְוִיחָא דְּהֶקְדֵּשׁ – משום הרווח של ההקדש, וכדי שלא לגרום לו הפסד בחינם. עָרֵב נַמֵּי – וכן לגבי ערב יש טעם לכך, כיון דמִצְוָה הוּא דְּעָבַד – עשה הערב מצוה בכך שקיבל עליו ערבות על כתובתה, וסייע בכך לזווגם, וְלֹא מִידִי חַסְּרֵיהּ – ולא נחסר לאשה כלום בכך, ולכן אין ראוי להפסידו ולחייבו לשלם את דמי כתובתה עד שיתברר שאין כאן שום חשש קנוניא, ולכן צריך הבעל להדירה הנאה תחילה, כדי שלא ימנעו בני אדם מלעשות מצוה זו ולהיות ערבים לכתובת אשה, אֶלָּא לוֹקֵחַ שקנה את כל נכסיו של הבעל, מִכְּדֵי מֵידָע יָדַע דְּכָל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתֻבָּה – והרי ודאי ידע אותו לוקח שכל אדם מוטלת עליו כתובת אשתו, ונכסיו משועבדים לכך, אַמַּאי נֵיזֵיל וְנִיזַבֵּין – ומדוע הלך וקנה את כל נכסיו של אותו אדם ולא השאיר לה מקום לגבות את כתובתה, וכיון שעשה כך אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ – הוא הפסיד בכך לעצמו, ולא תקנו לו תקנה זו שיצטרך הבעל להדירה הנאה, אלא גובה כתובתה מיד. פוסק הרי"ף, וְקָיְימָא לָן כְּוָתַיְיהוּ – והלכה כבני ישיבת נהרדעא, שאשה גובה כתובתה מנכסים שביד לוקח, בלא שידירנה בעלה הנאה.
