(כג) וַיּ֧וֹשַׁע ה֛' בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָֽבְרָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָֽוֶן׃ (כד) וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא־טָעַ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם׃ (כה) וְכָל־הָאָ֖רֶץ בָּ֣אוּ בַיָּ֑עַר וַיְהִ֥י דְבַ֖שׁ עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ (כו) וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל־הַיַּ֔עַר וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ דְּבָ֑שׁ וְאֵין־מַשִּׂ֤יג יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו כִּֽי־יָרֵ֥א הָעָ֖ם אֶת־הַשְּׁבֻעָֽה׃ (כז) וְיֽוֹנָתָ֣ן לֹֽא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו׃ (כח) וַיַּעַן֩ אִ֨ישׁ מֵֽהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּעַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת־הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם׃ (כט) וַיֹּ֨אמֶר֙ יֽוֹנָתָ֔ן עָכַ֥ר אָבִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ רְאוּ־נָא֙ כִּי־אֹ֣רוּ עֵינַ֔י כִּ֣י טָעַ֔מְתִּי מְעַ֖ט דְּבַ֥שׁ הַזֶּֽה׃ (ל) אַ֗ף כִּ֡י לוּא֩ אָכֹ֨ל אָכַ֤ל הַיּוֹם֙ הָעָ֔ם מִשְּׁלַ֥ל אֹֽיְבָ֖יו אֲשֶׁ֣ר מָצָ֑א כִּ֥י עַתָּ֛ה לֹֽא־רָבְתָ֥ה מַכָּ֖ה בַּפְּלִשְׁתִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(כג) וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, לומר שאף שהיתה לישראל גם הצלחה בדרך הטבע, מכל מקום עיקר הנצחון היה מכח השגחת ה' להושיע את ישראל, וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן – כשהגיעו אל בית און כבר פסקה המלחמה, כי לא היו הפלישתים נלחמים, אלא רק בורחים.
(כד) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא – ובמלחמה זו, לא נלחמו היהודים בחירוף נפש כעם אשר נלחם על חירות ארצו, אלא היה זה בעיניהם כנגישׂה של שאול, אשר התגרה בפלישתים והכריח את ישראל להלחם את מלחמתו, ולכן לאחר שפסקה עיקר המלחמה ונסו הפלישתים, לא רצו ישראל להמשיך ולהלחם, אלא רצו לנוח, וַיֹּאֶל – ולכן הִשְׁבִּיעַ שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב, וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, ולא ידעו ישראל אם כוונת שאול שלא יתעכבו מלהלחם, ואם כן אין האיסור אלא באכילת סעודה ממש, ודווקא בלחם, ולא בפירות וכדומה. או שכוונתו לגזור תענית כדי שבזכות זה ישובו בתשובה שלימה וינצחו את אויביהם, ואם כן האיסור הוא אפילו על טעימה קלה בלבד, ומחמת הספק החמירו על עצמם, וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם, אפילו טעימה קלה.
(כה) וְכָל אנשי הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר, וַיְהִי דְבַשׁ, הנוטף מחלות דבש, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
(כו) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ – היה הדבש נוטף מעצמו, ואין עיכוב בלקיחתו או אכילתו, וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו – ואף על פי כן לא היה מי שיאכל ממנו, ואף שלא היה זה לחם האמור בשבועת שאול, החמירו מספק שלא לטעום כלום, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.
(כז) וְיוֹנָתָן, היו לו שלש סיבות לאכילת הדבש, א. כי לֹא שָׁמַע כלל בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, ב. וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ, ולא היתה זו אכילה ממש, אלא טעימה בלבד, שבזה היה ספק לכל ישראל אם נאמר בזה איסורו של שאול, ג. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו, כיון שקודם לכן חשכו עיניו מחמת בולמוס של רעבון, ויש בכך סכנת נפשות, והיה מותר לו לאכול מעיקר הדין.
(כח) אמנם אחרי שאכל יונתן מהדבש, וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר ליונתן, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם, והוסיף אותו איש שלא היתה כוונת שאול לאכילת לחם דווקא, וכדי שילחמו באויבים, שהרי אדרבה, וַיָּעַף הָעָם – העם התעייפו מחמת חוסר האכילה ולא יכלו להלחם היטב, אלא בודאי היתה כוונת שאול לתענית ממש, ואם כן אף טעימת דבש בלבד היתה אסורה.
(כט) וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן – השיב לאותו אדם שלש תשובות על דבריו, א. עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ, כלומר, גזירה זו של אבי לא היתה טובה, ב. רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה, וכיון שאחזני בולמוס שיש בו סכנה, היה מותר לי לאכול, כדי שיאורו עיני.
(ל) ג. יונתן סבר שלא היתה כוונת שאול לגזור תענית, אלא לאסור עליהם לאכול סעודה, כדי שלא יתבטלו מהרדיפה אחר האויבים, ועל זה אמר, אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, הרי לא היו צריכים להתבטל עבור זה זמן רב, כיון שהשלל מצוי ומזומן לכל אחד, כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים – וכי משום כך לא היתה המכה גדולה בפלישתים, בתמיהה, והרי בודאי היו יכולים לרדוף אחריהם ביתר כח, ואת אותו זמן מועט שהיו מפסידים בעת האכילה, היו מרויחים שבעתיים בכך שהיה להם כוחות מחודשים לרדוף אחרי האויבים.
