שנינו במשנה שנחלקו רבי מאיר וחכמים האם אדם המקבל על עצמו קרובים או פסולים יכול לחזור בו, מביאה עתה גמרא מחלוקת אמוראים, באיזה אופן נחלקו הַתַּנָּאִים במשנתנו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מַחְלוֹקֶת זו של רבי מאיר וחכמים, היא רק בְּאופן שהתובע הוא שקיבל על עצמו את הפסולים ואמר לנתבע מָחוּל לְךָ, שבאופן זה כשפסקו הקרובים או הפסולים את הדין לטובת הנתבע, מיד חלה מחילתו וזכה הנתבע במה שבידו, וסוברים חכמים שאינו יכול לחזור בו, אֲבָל בְּאופן שהנתבע הוא שקיבל אותם על עצמו ואמר לתובע שאם יחייבוהו בדין אֶתֵּן לְךָ, כיון שעדיין לא נתן לו והממון בידו, לדִּבְרֵי הַכֹּל יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בְּאופן שאמר הנתבע אם יחייבוני אֶתֵּן לְךָ, מַחְלוֹקֶת, שבאופן זה סובר רבי מאיר שיכול לחזור בו, כיון שעדיין לא נעשה דבר על פיהם, אבל באופן שאמר התובע שאם יפסקו את הדין לטובת הנתבע ימחל לו על תביעתו, הרי חלה מחילתו מיד, ולדברי הכל אינו יכול לחזור בו.
מביאה עתה הגמרא מחלוקת אמוראים נוספת, באיזה שלב של הדין נחלקו רבי מאיר וחכמים אם יכול לחזור בו: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַחְלוֹקֶת זו של רבי מאיר וחכמים היא באופן שחזר בו לִפְנֵי גְּמַר דִּין, כיון שעדיין לא נפסק הדין סובר רבי מאיר שיכול לחזור בו, אֲבָל לְאַחַר גְּמַר דִּין, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, רק לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחְלוֹקֶת, שאז סוברים חכמים ששוב אינו יכול לחזור בו, אבל לפני גמר דין לדברי הכל יכול הוא לחזור בו.
מבררת הגמרא את ההלכה: שָׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחְלוֹקֶת, אוֹ לִפְנֵי גְּמַר דִּין מַחְלוֹקֶת, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי, האם כרבי מאיר או כחכמים. שָׁלַח לֵיהּ רב נחמן בר יעקב, לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחְלוֹקֶת, שלדעת חכמים אינו יכול לחזור בו, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, אבל לפני גמר דין לדברי הכל יכול לחזור בו.
מביאה הגמרא נוסח אחר בשאלה זו של רב נחמן: רַב אַשִׁי אָמַר, הֲכִי שָׁלַח לֵיהּ – כך שלח רב נחמן בר רב חסדא לשאול את רב נחמן בר יעקב, בְּמָחוּל לְךָ מַחְלוֹקֶת, אוֹ בְּאֶתֵּן לְךָ מַחְלוֹקֶת, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי. ועל כך שָׁלַח לֵיהּ רב נחמן בר יעקב, בְּאֶתֵּן לְךָ מַחְלוֹקֶת, שלדברי חכמים אינו יכול לחזור בו, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, אבל במחול לך לדברי הכל אינו יכול לחזור בו.
פוסק הרי"ף את ההלכה בשתי מחלוקות אלו: וְקָיְמָא לָן – ומקובל בידינו להלכה כִּי הָנֵי תְּרֵי לִישְׁנֵי – כמו שתי הלשונות שהובאו בשמו דְּרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, ונמצא שמחלוקתם היא לאחר גמר דין, ובאופן שאמר אתן לך, ובזה הלכה כחכמים שאינו יכול לחזור בו, וכל שכן שאם אמר 'מחול לך' שאינו יכול לחזור בו. אבל זהו רק לאחר גמר דין, אך לפני גמר דין לדברי הכל יכול לחזור בו.
שָׁלְחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל – שלחו שאלה זו מבית מדרשו של רב לשמואל, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, לִפְנֵי גְּמַר דִּין, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – אך קיבלו קנין מידו על כך שקיבל על עצמו קרובים או פסולים, מַאי – מה הדין. שָׁלַח לְהוּ שמואל, אֵין לְאַחַר קִנְיַן כְּלוּם, ואינו יכול לחזור בו אפילו שעדיין לא נגמר הדין, פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.
משנה
אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין לדון ולהעיד בבית דין, הַמְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, ובגמרא יבואר הטעם שהוא פסול, וְהַמַּלְוֶה או הלוה בָרִבִּית, שיש בכך איסור, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, והיינו כמו משחק בקוביא, שמשתתף בתחרות של יונים הנעשית על ממון, ויש מפרשים שמלמד את היונים ברשותו להביא יונים אחרות משובכים של אחרים, והרי זה גזל מדרבנן, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – העושים סחורה בפירות שביעית, והדבר אסור. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בַתְּחִלָּה לֹא הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אֶלָּא אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית – היו אומרים שגם האוספים פירות שביעית לעצמם פסולים לעדות, מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין – מאותו זמן שהיתה המלכות תובעת מבעלי הקרקע לתת כמות מסוימת של פירות בכל שנה, ומחמת אונס זה היו אוספים את הפירות לתיתם למלכות, ולא לעצמם, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן – אמרו שהפסולים לעדות הם רק סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, העושים סחורה אסורה בפירות אלו, ולא אותם האוספים את הפירות כדי להינצל מהמלכות. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי – מתי אנו אומרים שהמשחק בקוביא פסול, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא, אֲבָל יֵשׁ לוֹ אֻמָּנוּת בְּלֹא הוּא, ובנוסף לאומנותו הוא גם משחק בקוביא, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
