פרשת קדושים
"לא תגזול" (ויקרא יט יג)
מצוות לא תעשה, שלא לגזול, כלומר, שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו בכוח הזרוע ובפרסום, שנאמר 'לא תגזול', ולשון גזילה שייך באדם החוטף דבר מיד חבירו, או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך כפיה ובפרסום.
שורש המצוה ידוע, שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל כי בבוא עליו תקיף ממנו – יהיה גם הוא נגזל, וזו סיבה לחורבן הישוב.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל שאסור מדאורייתא לגזול אפילו כל שהוא, אבל לאו של 'לא תגזול' הוא רק בשוה פרוטה.
ואפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגוזלו או לעושקו, ואם גזלו או עשקו – יחזיר. ואפילו אנשים שחייבים מיתה, אסור לאבד את ממונם או לגזול או לגנוב מהם. ואמרו בטעם זה, שמא יהיו בניהם ראויים, וירשו את ממונם. ועוד אפשר לומר בטעם האיסור, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות תהיה בנפש כשתתרגל למידות פחותות ורעות.
הגוזל חייב להחזיר את הגזלה עצמה, ומצד הדין אפילו אם גזל חתיכת עץ, ובנאה בתוך בנין גדול, צריך להרוס את כל הבנין כדי להחזירה לבעליה, אך כדי שלא יימנעו בני אדם מלחזור בתשובה, תיקנו חכמים שנותן את דמי הגזילה, ונפטר.
והגוזל מחברו, יכול להשיב לו ללא שיידע הנגזל על כך, כגון שיבליע לו את סכום הגזילה בתוך ממון אחר שנותן לו, או שיניחנו בארנקו של חבירו (בתנאי שכבר יש באותו ארנק מעות אחרים של חבירו).
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים.
