פרשת קדושים
"אל תפנו אל האובות" (ויקרא יט לא)
מצוות לא תעשה שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר 'אל תפנו אל האובות'. וענין האוב הוא, שהיו מקטירים קטורת מסוימת, ועושים מעשים מסוימים, ובאותם הענינים ידמה לאדם שישמע דבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיני האוב.
משרשי מצוה זו, כיון שכל אלו ההבלים גורמים לאדם להניח דת האמת העיקרית ואמונת השם יתברך, ויפנה אחר ההבל, ויחשוב כי כל אשר יקרהו הוא רק בדרך מקרה, ושיהיה בידו להיטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ותחבולות שיעשה, ובאמת כל זה איננו שוה לו, כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשי האדם אם טוב ואם רע. ועל זה ראוי לו לאדם להכין כל מחשבותיו ולכוון כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד, שיש בענין זה של אוב צד עבודה זרה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים.
