ב) קרבנות הראייה והחגיגה, אין להן שיעור מן התורה, שנאמר 'איש כמתנת ידו' וגו', אבל תקנה היא מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת הראייה פחות משוה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף, ומצוה להביא כפי עשרו, שנאמר 'איש כמתנת ידו'.
ג) שלמי שמחה, לא נתנו בהן חכמים שיעור.
בעת שיעלה אדם לירושלים לחוג, אם היו בידו קרבנות הראייה – בהמות שהקדיש לקרבנות אלו, יביאם, או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף, לא יביא שוה כסף, אפילו היה בידו שוה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן, ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כסף, גזירה שמא לא ימצא למכור, או שמא ימצאו המעות שיקבל תמורת השוה כסף, סיגים, שהם מעורבים במתכות זולות, ולא יוכל לקנות קרבנותיו.
