יט) אף שכלי שרת מקדש את מה שניתן בו, מכל מקום אין כלי הלח [-של יין או שמן] מקדשות את היבש הניתן בהם, ולא כלי היבש מקדשות את הלח. במה דברים אמורים, במדות הלח והיבש שהיו במקדש לצורך מדידה, כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש, כיון שכלים אלו ראויים למדידה בלבד, וכיון שכלי מדידה של לח אינו ראוי למדוד יבש, וכן להיפך, אינם מתקדשים בו. אבל המזרקות, אף שהם מיועדים ללח, כיון שניתן להשתמש בהם גם ליבש [כמו שנאמר 'מזרק אחד כסף… שניהם מלאים סלת'] מקדשות בין את הלח ובין את היבש. וכלי שרת מקדשין דם הפסול, ליקרב.
כ) כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש, ואין מקדשין אלא מדעת – אם ניתן שם הדבר בכוונה, ואין מקדשין אלא מתוכן – כשניתן הדבר בתוכן, ולא כשנגע בהם מגבן, ואין מקדשין אלא כשהם שלימים. אבל אם ניקבו, הדבר תלוי, אם עושין מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלימים – אם ניתן להשתמש בהם עדיין לאותה מטרה שהם מיועדים כשהם שלמים, הרי הם מקדשין את הניתן בהם. ואם לאו, אין מקדשין. ואין כלי השרת מקדשין אלא כשהם מליאין, אבל המדות – כלי המדידה, אין מקדשות חסרות אלא אם כן דעתו למלאותן, ואילו אם אין דעתו למלאותן, מקדשות אף כשהן חסרות לענין להפסל – לפסול את הניתן בתוכן, אבל לא ליקרב, וכגון דבר שדינו להיקרב ביום, וניתן בכלי שרת בלילה, הרי התקדש לענין זה שנפסל, ויצא לשריפה, אבל אין מקריבים אותו.
