משנה
לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים – מקום אפיית לחמים וכדומה, וְלא חֲנוּת שֶׁל צַבָּעִין, תַּחַת אוֹצָרוֹ – מחסן תבואה או פירות שֶׁל חֲבֵרוֹ, כיון שהחום של דברים אלו מזיק לפירות שבמחסן. וְלֹא יעשה רֶפֶת בָּקָר תחת אוצרו של חבירו, כיון שהריח מזיק לפירות. בֶּאֱמֶת – הלכה פסוקה היא, שבְּיַיִן הִתִּירוּ – מותר לפתוח חנות של נחתומין או צבעין מתחת למחסן יין, כיון שהחום אינו מזיק ליין של ארץ ישראל, אלא משביחו, אֲבָל לֹא התירו את הדבר ברֶפֶת בָּקָר, כיון שהריח מזיק ליין.
חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר – אחד מבני החצר שבא לפתוח חנות בחצר, יָכוֹל כל אחד מבני החצר לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שלא יפתח, וְלוֹמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן, לֹא מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין לחנות וְלֹא מִקּוֹל הַיּוֹצְאִין מן החנות. אֲבָל עוֹשֶׂה אחד מבני החצר כֵּלִים בביתו, וְיוֹצֵא וּמוֹכֵר בַּשׁוּק. וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, והיינו באופן שכבר החזיק הלה לעשות שימושים אלו בתוך ביתו, ולכן אין בני החצר יכולים למחות בידו [אבל לגבי חנות יכול למחות בידו, כמבואר ברישא, כיון שאין חזקתו מועילה אלא לגבי שימושים שלו עצמו, ולא לגבי אחרים הנכנסים ויוצאים]. וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת, ובגמרא יבואר באילו תינוקות מדובר, ומדוע אינו יכול למחות ברעש הבא מחמתם.
גמרא
תָּנָא בברייתא, אִם הָיְתָה רֶפֶת בָּקָר קוֹדֶמֶת לָאוֹצָר, מוּתָּר להשהותה אף לאחר שנעשה האוצר. תָּנָא, בְּיַיִן הִתִּירוּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁבִּיחוֹ – החום משביח את היין, ואינו מזיק לו, וְלֹא רֶפֶת בָּקָר, מִפְּנֵי שֶׁמַּסְרִיחוֹ – הריח מזיק לפירות שבאוצר.
אָמַר רַב יוֹסֵף, הַאי חַמְרָא דִּידַן – היין שלנו, של בני בבל, אינו דומה ליין של ארץ ישראל, שעליו אמרה המשנה שאין החום מזיק לו, אלא אֲפִלּוּ קוּטְרָא דִשְׁרָגָא – עשן של נר, נַמֵּי קַשְׁיָא לֵיהּ – גם כן מזיק לו.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, וְאַסְפַּסְתָּא – שחת של תבואה, כיון שהיא לחה ומוציאה ריח רע, כִּי רֶפֶת בָּקָר דָּמְיָא – הרי היא דומה לרפת בקר, שאסור לעשותה תחת אוצרו של חבירו.
שנינו במשנה, 'חֲנוּת שֶּׁבֶּחָצֵר יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין וְכוּ' ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות', והבינה הגמרא עתה ש'קול התינוקות' היינו קולם של הילדים הבאים לחנות לקנות דברים, ועל כך תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא – במה שונה הרישא, שבה התבאר שיכול השכן למחות בבעל החנות ולומר לו שרעש הנכנסים והיוצאים מפריע לו, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה הסֵיפָא, שאינו יכול לומר לו שקולם של התינוקות מפריע לו. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, סֵיפָא של משנתנו, שבה התבאר שאינו יכול למחות בקול התינוקות, אֲתָאן לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – עוסקת בתינוקות הבאים ללמוד תורה אצל רבם, וּמִתַּקָּנַת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְאֵילָךְ, שֶׁתִּקֵּן שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ [-בכל מחוז ומחוז], וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע.
