אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְזַבִּין לֵיהּ חֲבִיתָא דְחַמְרָא לְחַבְרֵיהּ – המוכר חבית יין לחבירו, אַדַּעְתָּא דְלִיזְבַּנְהוּ – על דעת שימכרנו הקונה לאנשים מעט מעט, וְתָּקִיף אַפַּלְגָּא אוֹ אַתִּילְתָּא – וכשהגיע היין שבחבית למחצית או שליש החבית, החמיץ, דִּינָא הוּא דִּמְקַבֵּל לָהּ מִינֵּיהּ – הדין הוא שיכול הקונה להחזירו למוכר, וישלם לו את דמי היין שהחמיץ. וְלֹא אֲמָרָן – אמנם לא נאמר דין זה אֶלָּא באופן דְּלֹא שַׁנֵּי לָהּ בְּבַרְזָא – שלא שינה הקונה את הברז שממנו מוציאים את החבית, אֲבָל שַׁנֵּי לָהּ בְּבַרְזָא – אך אם שינה אותו הקונה, לֹא – אינו יכול להחזיר את היין שהחמיץ למוכר, כיון שיתכן ששינוי זה הוא שגרם לכך שהיין יחמיץ. וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר דין זה אֶלָּא באופן דְּלֹא מָטֵי יוֹמָא דְּשׁוּקָא – שלא הגיע בינתיים יום השוק, אֲבָל מָטֵי יוֹמָא דְּשׁוּקָא – אך אם הגיע יום השוק, והיה יכול למכור את היין כולו, והתעצל ולא מכרו, לֹא – אין המוכר חייב באחריותו, כיון שהוא הפסיד בכך לעצמו.
דין נוסף: וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דִּמְקַבֵּל חַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ – המקבל יין מחבירו, אַדַּעְתָּא דְמַמְטֵי לֵיהּ אַפַּרְוָאתָא דְבִילְשְׁפָט – על דעת כן שיוליכנו למקום מסוים ששמו 'פרואתא דבילשפט', ששם היה יכול למוכרה ביוקר, וְאַדְּמָטֵי הָתָם – ועד שהגיע לאותו מקום עם החבית, זַל – הוזל היין, דִּינָא הוּא דִּמְקַבֵּל לֵיהּ מִינֵּיהּ – הדין הוא שצריך המוכר לקבל ממנו את היין בחזרה, והיינו כיון שקנאו מתחילה רק על דעת למוכרו שם, והרי זה כאילו התנה עמו בפירוש שאם לא יוכל למוכרו שם, כגון שהוזל, יתבטל המקח.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הֲוָה חַלָּא – אם נעשה היין חומץ, מַאי – מה הדין, האם יכול הוא להחזירו למוכר או לא, כיון שהתבאר לעיל שלדעת רבי חייא בר יוסף מזלו של בעל היין הוא הגורם לכך שיחמיץ היין. אָמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כשהיינו לומדים בבית מדרשו של רב כהנא, אָמַר לָן – הורה לנו, חַלָּא לֹא – שאם החמיץ היין אין המוכר מפסיד, אלא הנזק הוא של הקונה, כְּמַאן – וכדעת מי הורה כן, כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, הסובר שמזלו של בעל היין הוא הגורם לכך שיחמיץ היין. אִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים, אֲפִלּוּ אם נעשה חַלָּא יכול הקונה להחזירו למוכר, כְּמַאן – וכדעת מי נאמר דין זה, כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, הסובר שאין מזלו של בעל היין גורם להחמצתו. מסיים הרי"ף ואומר, מֵהָא שַׁמְעִינָן – מכך שהביאה הגמרא את דברי רבי יוסי ברבי חנינא בלשון השניה, שפוסקים הלכה כמותה, יש ללמוד דְּהִלְכְתָא – שההלכה היא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא.
שנינו במשנה, שהאומר לחבירו שימכור לו יין יָשָׁן, צריך לתת לו מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד – של שנה שעברה וְכוּ' ואם אמר לו שימכור לו 'יין מיושן', נותן לו משל שלש שנים. תַּנָּא – שנינו בברייתא, באופן זה שנותן לו יין מיושן, נותן לו יין מלפני שלש שנים, כאשר השנה שעומדים בה היא השנה השלישית, ולכן צריך לתת לו יין שמִתְיַשֵּׁן וְהוֹלֵךְ, עַד הַחַג – עד סוכות, שהוא זמן הבציר של שנה זו, ואז יהיה היין בן שלש שנים שלימות, ולא יחמיץ לפני כן.
