משנה א: הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְבָרִים, בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, וּבְבוֹשֶׁת. בְּנֶזֶק כֵּיצַד. סִמָּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכַּר בַּשּׁוּק וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה. צַעַר, כְּוָאוֹ בַּשְּׁפוּד אוֹ בַמַסְמֵר. וַאֲפִילוּ עַל צִפָּרְנוֹ. מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה רוֹצֶה לִטֹל לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כַּךְ רִפּוּי, הִכָּהוּ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. עָלוּ בוֹ צְמָחִים, אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, פָּטוּר. חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חַיָּיב לְרַפְּאֹתוֹ. חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. שֶׁבֶת, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. בֹּשֶׁת, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַסּוּמָא, וְהַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן, חַיָּב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ, פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ, חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו אֵינוֹ חַיָּיב עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְהֵא מִתְכַּוֵּין:
פרק זה עוסק בדיני אדם החובל בחבירו, מה הם חיוביו וכיצד אומדים אותם:
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ, חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְבָרִים, בְּנֶזֶק בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, וּבְבוֹשֶׁת.
מבארת המשנה עתה את חמשת הדברים הללו, 'בְּנֶזֶק' כֵּיצַד, סִמָּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד הנִמְכַּר בַּשּׁוּק, וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה [-שוה] להמכר קודם הנזק, וְכַמָּה הוּא יָפֶה להמכר עתה.
'צַעַר', אפילו אם רק כְּוָאוֹ בַּשְּׁפוּד אוֹ בַמַסְמֵר מלובנים, וַאֲפִילוּ עַל צִפָּרְנוֹ, מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, ואין שוויו נפחת מחמת כן, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה – כמו אותו אדם, שלפי רוב עינוגו כך גדול צערו, רוֹצֶה לִטֹל, כדי לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כַּךְ, כלומר, אם נגזר עליו עונש כזה בדין, כמה היה רוצה לשלם כדי להפטר ממנו.
'רִפּוּי', הִכָּהוּ, חַיָּב המכה לְרַפְּאוֹתוֹ. עָלוּ בוֹ צְמָחִים – אבעבועות, אִם נגרמו מֵחֲמַת הַמַּכָּה, אף שנוצרו לאחר זמן, חַיָּב המכה לרפאותו. ואם עלו שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, אלא מחמת שלא שמע הלה להוראות הרופא, פָּטוּר המכה. חָיְתָה וְנִסְתָּרָה – התרפאה המכה וחזרה, ושוב חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חַיָּיב לְרַפְּאֹתוֹ. אבל אם חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ – התרפאה לגמרי, אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ.
'שֶׁבֶת', זהו תשלום על זמן הריפוי, שבו אינו יכול לעבוד כלל, רוֹאִין אוֹתוֹ – אומדים את שוויו כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שזו עבודה קלה ביותר שכל אדם יכול לעשות, והטעם שאומדים אותו לפי שווי עבודה פחותה כל כך, אף אם קודם החבלה היה עובד בעבודה יקרה ביותר, כיון שֶׁכְּבָר בתשלומי 'נזק' נָתַן לוֹ המכה את דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ, כפי שהפחית את שוויו מכפי שהיה בתחילה לכפי שהוא שוה כעת, ובכלל זה מה שהפחית את שווי עבודתו מעבודה שמרויחים בה ממון רב לעבודה פחותה של שמירת ירקות, ואינו משלם לו על אותם ימים שלא עבד כלל אלא כפי ערך עבודה קלה ביותר, של שמירת ירקות בשדה [אמנם אם אין בתשלומי הנזק משום הפחתת שווי עבודתו, כגון שקטע את רגלו, ועבודתו היתה בידיו, ומחמת הפציעה אינו יכול בתקופה זו לעבוד כלל, משלם לו 'שבת' כפי ערך עבודתו לאחר שיתרפא, שהיא יותר מעבודה של שמירת ירקות].
'בֹּשֶׁת', הַכֹּל – כל אומד דמי הבושת הוא לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, שככל שהמבייש הוא אדם שפל יותר, והמתבייש נכבד יותר, כך בושתו מרובה, ומשלם לו יותר.
הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרוֹם, כגון שהיה ערום למחצה והפשיטו לגמרי, הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַסּוּמָא, אף שאינו רואה את בושתו, אך מרגיש בכך, וְהַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן, ואחר כך הקיץ משנתו והרגיש בבושתו, חַיָּב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ בבלי דעת, פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ, חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, כיון שחייבה התורה בתשלומי נזק אף מי שהזיק ללא כוונה, וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת, שלא חייבה התורה על כך אלא כשמבייש בכוונה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו', ללמד שאֵינוֹ חַיָּיב עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְהֵא מִתְכַּוֵּין לכך.
