שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ד), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַקּוֹטֵעַ יַד עַבְדּוֹ הכנעני שֶׁל חֲבֵירוֹ, רַבּוֹ נוֹטֵל מהמזיק חֲמִשָּׁה דְּבָרִים, שהם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, ואינו צריך לתת לעבד כלום, וְהַלָּה – העבד עצמו מִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, דִמְצוּוִּין יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס עֲבָדִים כנעניים הַקְּטוּעִים – בעלי מומים, שאינם יכולים לפרנס את עצמם, וְלֹא שְׁלֵמִים – אין ישראל מצווים לפרנס עבדים כנעניים שלמים, כיון שיכולים הם להתפרנס בעצמם. תמהה על כך הגמרא, וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן – והרי מנהגו של רבי יוחנן היה שכאשר אָכִיל קוּפָּר – היה אוכל בשר, וְיָהִיב לְעַבְדֵיהּ – היה נותן ממנו לעבדו, שָׁתֵי חֲמַר וְיָהִיב לְעַבְדֵיהּ – וכן כאשר היה שותה יין, היה נותן ממנו לעבדו, וְּקָרִי עֲלֵיהּ – וכהסבר למעשיו היה קורא את הפסוק באיוב (לא טו) האמור לגבי התנהגותו של איוב עם עבדיו 'הֲלֹא בַבֶּטֶן עוֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד', הרי שהיה מפרנס את עבדיו. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי מנהגו של רבי יוחנן, היתה זו מִדַּת רַחְמָנוּת שהיתה בו, הָכָא – אך כאן, שאמרה הגמרא שאין ישראל מצווים לפרנס עבדים שלמים, היינו מצד מִדַּת הַדִּין, שאין בכך חיוב.
הגמרא דנה עתה בתשלומי נזק של בת קטנה: בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב – שאל רבי אלעזר את רב שאלה זו, הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים, פשוט הדבר שדמי הצער והבושת שייכים לה, ואילו הריפוי ניתן לרופא, אך יש להסתפק חַבָּלָה לְמִי – למי עליו לשלם את דמי ה'נזק', שהופחת שוויה, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים, כֵּיוָן דְּאַקְנֵי רַחְמָנָא שְׁבַח נְעוּרִים לְאָבִיהָ – כיון שהקנתה התורה לאב את כל השבח שמשביחה בתו בעודה נערה, ואפילו כסף קידושיה, חַבָּלָה נַמִּי לְאָבִיהָ הוּא – אף את דמי החבלה יש לשלם לאב, דְּהָא אַפְחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ – שהרי הופחת שוויה, ונחשב הדבר כהפסד של האב. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, שְׁבַח נְעוּרִים הוּא דְּאַקְנֵי לֵיהּ רַחְמָנָא לְאָבִיהָ – רק את מה שהיא משביחה הקנתה התורה לאב, דְּאִי בָּעֵי לְמִמְסְרָהּ לְמֻכֵּה שְׁחִין מָצִי מָסַר לָהּ – כיון שאם ירצה בכך יוכל לקדשה למי שירצה, ואפילו למוכה שחין, ומחמת כן יש לו זכות בכך, אֲבָל חַבָּלָה, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מִחְבָּל לָהּ לֹא מָצִי חָבַל לָהּ – כיון שאם ירצה האב לחבול בבתו הקטנה, אסור לו לעשות כן, לֹא אַקְנֵי לֵיהּ רַחְמָנָא – לא הקנתה לו התורה דמים אלו, ועליו לשלם זאת לבת עצמה.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, לֹא זִכְּתָה הַתּוֹרָה לָאָב אֶלָּא שְׁבַח נְעוּרִים בִּלְבַד, והיינו כסף קדושיה, ואף מציאתה ומעשי ידיה, אך לא זיכתה לו התורה דמי חבלתה, והם שייכים לבת.
מביאה הגמרא מי שחולק על דין זה: וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ פְּצָעָהּ, דמי החבלה שייכים לאב, והבינה הגמרא שזהו באופן שפצעה במקום נסתר, שאינו מפחית משווייה להמכר ותמהה הגמרא, פְּצָעָהּ סַלְקָא דַּעְתָּא – וכי יעלה על הדעת שבמקום פציעה יהיו התשלומים לאב, והרי צַעֲרָהּ דִּידָהּ הוּא – הצער הוא של הבת עצמה, ועליו לשלם לה את דמי הצער, ולא לאב, וַאֲפִלּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר, שהסתפק בדבר, לֹא קָא מִיבָּעֵי לֵיהּ אֶלָּא חַבָּלָה – לא הסתפק אלא לגבי דמי הנזק, דְאַפְחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ – כיון שהופחת שווייה, וניתן לומר שיש לאב זכות בכך, אֲבָל פְּצָעָהּ, דְּלֹא אַפְחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ – שלא הופחת שווייה, אלא רק נגרם לה צער, לֹא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – לא הסתפק בזה רבי אלעזר כלל שהצער ניתן לה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כוונת רבי יוחנן היא לאופן שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ, דְאַפְחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ – שהופחת בכך שווייה, כיון שהפצע ניכר לכל, וסובר רבי יוחנן שדמי הפחתת שווייה של הבת שייך לאב. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, הִלְכָּךְ – ולכן, נִיזְקָא דְאַפְחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ – דמי הנזק הניתנים על כך שהופחת שווייה, דְּאָבִיהָ הֲוֵי – הרי הם שייכים לאב. וְשֶׁבֶת – ודמי ה'שבת', על כך שאינה יכולה לעבוד, אֲפִלּוּ רַב מוֹדֶה, דְּכֵיוָן דְּמַעֲשֵׁה יָדֶיהָ דְּאָבִיהָ הוּא, שִׁבְתָּהּ נַמִּי דְּאָבִיהָ הוּא – אף דמי ה'שבת' על כך שאינה יכולה לעבוד בימים אלו שייכים לאביה, אֲבָל צַעַר, דְּלֹא פָּחֲתָה מִכַּסְפָּהּ – שלא הופחת שווייה בכך שהצטערה, דִּבְרֵי הַכֹּל דִּידָהּ הוּא – בין לרב ובין לרבי יוחנן שייכים לה, ואין לאב חלק בהם, וְהוּא הַדִּין לְבָשְׁתָּה, שדמי הבושת שייכים לה, ולא לאביה.
