משנה ג: וְכֻלָּן אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָאת:
משנה ג: להבנת משנתנו יש להקדים, שעוף טמא [אסור באכילה] לאחר מותו אינו מטמא כלל, וכן עוף טהור [כשר לאכילה] שנשחט כדין, אינו מטמא כלל. אבל עוף טהור שלא נשחט כדין, או שנמצא טריפה, הרי הוא מטמא את האדם האוכלו כאשר המאכל נמצא בבית הבליעה. ואף על פי שהמולק עוף של חולין הרי זו נבילה, ומטמאת, המולק עוף של קדשים, כיון שזו היא 'שחיטתו' המתירתו לכהנים באכילה, דינו כעוף טהור שנשחט כדין, שאינו מטמא כלל. המשנה מבארת עתה את דין עוף של קדשים שנמלק, אבל שאר העבודות לא נעשו כדינן, האם דינו כנבלת עוף טהור המטמאת בבית הבליעה, או כעוף טהור שנשחט כדין שאינו מטמא כלל: וְכֻלָּן – כל קרבנות העוף, בין עולת העוף ובין חטאת העוף, אף על פי שנפסלו בעבודות הקרבן השונות, מכל מקום כיון שנמלקו כדינן, אֵינָן מְטַמְּאוֹת את האוכלם בְּבֵית הַבְּלִיעָה, כיון שהמליקה מוציאתם משם 'נבילה', בדומה לשחיטת עוף טהור. וּמוֹעֲלִין בָּהֶן – יש בהם איסור מעילה, כיון שבשעה שהוקדשו לקרבן חלה עליהם קדושת הקדש, ולא פקעה מהם קדושה זו מעולם, ואפילו חטאת העוף שהיא נאכלת בדרך כלל לכהנים, כיון שנעשתה בפסול, ומעולם לא הותרה באכילה לכהנים, אין קדושת הקדש פוקעת ממנה, והנהנה ממנה, מעל. חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה מחוט הסיקרא, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת, ולְשֵׁם חַטָאת, שכיון שהותרה באכילה לכהנים, יצאה מקדושת הקדש, ואין מועלים בה.
