משנה ד: חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, פָּטוּר. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא אָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד:
משנה ד: היו לפני האדם שתי חתיכות בשר, חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, פָּטוּר מאשם תלוי, והיינו כדעת חכמים לעיל (מ"ב), שאין מביאים אשם תלוי על ספק מעילות, כיון שאין בשגגתו חטאת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי, וכשיטתו שם, שמביאים אשם תלוי על ספק מעילות. אָכַל אותו אדם גם אֶת החתיכה הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא אָשָׁם וַדָּאי, שהרי ידוע לו בבירור שאכל חתיכה של קודש, הגם שאינו יודע איזו משתי החתיכות היתה של הקודש.
אָכַל אדם אֶחָד אֶת החתיכה הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אדם אַחֵר וְאָכַל אֶת החתיכה הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הסובר שמביאים אשם תלוי על ספק מעילות. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם ודאי אֶחָד בשותפות, ומתנים ביניהם, שאותו שאכל את החולין מוחל על חלקו לחבירו שאכל את הקודש, ונמצא שקרב האשם עבור אותו מביניהם שאכל את הקודש. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד, כיון שאין תנאי מועיל בקרבן הבא על חטא.
