משנה ט: הוֹצִיאָה גֵט וְאֵין עִמּוֹ כְתֻבָּה, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, הִיא אוֹמֶרֶת אָבַד גִּטִּי וְהוּא אוֹמֵר אָבַד שׁוֹבָרִי, וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹזְבּוּל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרְעוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ, אִשָּׁה גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בְגֵט, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִפְרוֹזְבּוּל. שְׁנֵי גִטִּין וּשְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת. שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד, אוֹ כְתֻבָּה וּשְׁנֵי גִטִּין אוֹ כְתֻבָּה וְגֵט וּמִיתָה, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְתֻבָּה אֶחָת, שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, עַל מְנָת כְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה מַחֲזִירָהּ. קָטָן שֶׁהִשִּׂיאוֹ אָבִיו, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:
משנה ט: משנתנו עוסקת באשה הבאה לגבות כתובתה, כיצד ניתן לברר שעדיין לא גבתה אותה: הוֹצִיאָה האשה גֵּט, המוכיח שהתגרשה ותובעת דמי כתובתה, וְאֵין עִמָּהּ שטר כְּתוּבָּה, אף על פי כן הרי זו גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ, ואין הבעל נאמן לטעון שפרע כתובתה, כיון שחיוב עיקר כתובה הוא תנאי בית דין, והגט עצמו שבידה נחשב כראיה שלא נפרעה כתובתה, והרי זה כטוען טענת פרוע נגד שטר בעדים, שאינו נאמן. הוציאה שטר כְּתוּבָּה, וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, הִיא אוֹמֶרֶת, לא גביתי עם הגט את כתובתי, אלא אָבַד גִּיטִּי, וְהוּא אוֹמֵר, הוצאת את גיטך בבית דין ותבעת עימו את כתובתך, ופרעתי לך, וכתבו לי בית דין שובר [כדי שאם ימות הבעל לאחר זמן לא תוכל לטעון שלא התגרשה ותתבע כתובה כאלמנתו], ואָבַד שׁוֹבְרִי, וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב לאחר שנת השמיטה, וְאֵין עִמּו פְּרוֹזְבּוּל המוכיח שמסר חובו לבית דין כדי שלא תשמטנו שביעית, והלוה טוען ששימטתו שביעית, והמלוה טוען שהיה לו פרוזבול ואבד, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרְעוּ, כיון שאין האשה נאמנת להוציא ממון בטענתה שאבד גיטה, וכן אין המלוה נאמן להוציא ממון בטענתו שאבד לו שטר הפרוזבול. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ – מזמן שגזרו הגויים גזירות על ישראל שלא ישמרו את המצוות, והיו יראים לשמור שטרות גיטין ופרוזבול, אלא היו שורפים אותם מיד לאחר שכתבום ומסרום, הָאִשָּׁה גּוֹבָה את כתובתה שֶׁלֹּא בְּגֵט, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה את חובו לאחר השמיטה שֶׁלֹּא בִּפְרוֹזְבּוּל, כיון שאינם יכולים לשמור את השטרות הללו, ואין מכך ראיה שהכתובה נפרעה או שהחוב בטל.
אשה שהתגרשה, והוציאה על בעלה שְׁנֵי גִּיטִּין וּשְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, וזמן הכתובה הראשונה קודם לזמן הגט הראשון, וזמן הכתובה השניה הוא אחר הגט הראשון ולפני הגט השני, הרי זו גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, כיון שמתוך זמני השטרות יש ללמוד שגירשה, והחזירה, וחזר וגירשה, וחייב לה שתי כתובות. הוציאה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת וְגֵט אֶחָד, ושתי הכתובות קודמים בזמן כתיבתם לגט, אוֹ שהוציאה כְּתוּבָּה וּשְׁנֵי גִּיטִּין, ומוכח מכך שכשהחזירה לא כתב לה כתובה נוספת, אלא סמכו על הכתובה הראשונה, אוֹ שהוציאה כְּתוּבָּה אחת, וְגֵט אחד, וּמִיתָה – עדים שמת בעלה, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתוּבָּה אַחַת, ומבארת המשנה את הטעם בשני הדינים האחרונים, שאף על פי שהחזירה לאחר הגירושין הראשונים וחזר וגירשה או שמת, אינו חייב לה אלא כתובה אחת, לפי שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, עַל דַעַת כְּתוּבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ, ולא על דעת שיתחייב לה כתובה נוספת מלבד הראשונה.
