משנה ז: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם, אַף הַשְּׁנַיִם יָזֹמּוֹ אֶת הַשְּׁלשָׁה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה:
המשנה מביאה דרשה נוספת בפסוק שבעניני עדות:
נאמר בפסוק 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת', ולכאורה קשה, אִם גילתה התורה בתחילת הפסוק שמִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, ודאי שמתקיימת היא גם בשלשה, ואם כן לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב – מדוע הוצרך הפסוק לכתוב בפירוט שהעדות מתקיימת אף בִּשְׁלשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם, לבטל את עדותם ולחייבם בעונש 'כאשר זמם', אַף הַשְּׁנַיִם יָזֹמּוֹ אֶת הַשְּׁלשָׁה, שאם השנים מעידים על כת של שלשה עדים שהיו עמהם באותו זמן במקום אחר, שהם נאמנים, ופוסלים את עדותם של הזוממים, ומחייבים אותם בעונש של 'כאשר זמם'. מוסיפה המשנה ודורשת, וּמִנַּיִן ששנים מזימים אֲפִלּוּ כת של מֵאָה עדים, תַּלְמוּד לוֹמַר, 'עֵדִים', לומר שכל ריבוי עדים, ואפילו מאה, דינם שוה לשני עדים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כך באה התורה ללמד, מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, שנאמר בפרשת עדים זוממים 'והנה עד שקר העד', וקיבלו חז"ל שבכל מקום שנאמר לשון 'עד' הכוונה לשני עדים [אלא אם כן פירט הכתוב שמדובר בעד אחד], אַף שְׁלשָׁה שהעידו יחד, והיינו שכל אחד התחיל את עדותו בתוך זמן של 'תוך כדי דיבור' לסיום העדות של העד שלפניו, אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין, אך אם הוזמו רק שנים מהם, אף שעדותם התבטלה, מכל מקום אינם נענשים בעונש של 'כאשר זמם'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה שהעידו יחד, והוזמו חלקם, שאינם נהרגים עד שיוזמו כולם, תַּלְמוּד לוֹמַר 'עֵדִים'.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אין צורך בפסוק מיוחד ללמדנו ששנים מזימים אפילו שלשה, שהרי בכל התורה כולה דינם של שני עדים שוה לדינם של שלשה או יותר, ולֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי המוזכר בפסוק אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו, וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ – כמו השנים הראשונים, שלא תאמר מאחר ובין כך היתה עדותם קיימת כשהעידו השנים, והשלישי לא הוסיף דבר, גם לא ייענש כאשר הוזמה עדותם, לכך הזכיר הכתוב בפירוש את השלישי, ללמד שגם הוא נענש עמהם. מוסיף רבי עקיבא ואומר, וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, והיינו השלישי שרק הצטרף לשנים הראשונים, ונענש כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם ה' שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה, כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות.
