משנה ט: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אֶחָת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת, הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין וְהַשְּׁנִיָּה פְטוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ (פִּי) שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. דָּבָר אַחֵר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן:
משנתנו מביאה דינים נוספים בענין צירוף העדים לכת אחת, בדיני נפשות:
הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע, אף על פי שאינו מן העדים, ואף אם הוא קרוב או פסול, אינו פוסל את העדים עצמם, כיון שההתראה יכולה להיעשות על ידי כל אדם, ואפילו עובר העבירה יכול להתרות בעצמו, בִּזְמַן [-באופן] שֶׁמִּקְצָתָן של כל כת רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, אף אם לא ראו כולם את כולם, מכל מקום ראיית מקצתם את מקצתם מצרפת אותם להחשב ככת אחת, והֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אֶחָת. וְאִם לָאו, שלא ראו כלל אלו את אלו, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת, לְפִיכָךְ, באופן זה שהם שתי עדויות, אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן – אחת הכתות זוֹמֶמֶת, הוּא וָהֵן – עובר העבירה והכת הזוממת נֶהֱרָגִין, שהרי הכת שלא הוזמה מעידה עליו שעבר עבירה, ומחמת כן הוא מתחייב מיתה, ואילו העדים השניים הוזמו בבית דין על ידי כת אחרת המעידה שלא היו שם, ונענשים בעונש 'כאשר זמם', וְהכת הַשְּׁנִיָּה פְטוּרָה מעונש, ועל פיה נהרג הנידון.
בדברי תנא קמא הוזכר שדי בכך ש'אחד מתרה בו באמצע', ואפילו שאינו מן העדים, רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ (פִּי) שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים', ויש ללמוד מכך שכל העדות וההתראה יהיו על פי שני עדים. דָּבָר אַחֵר – דרשה נוספת מפסוק זה, 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים', שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן, אלא יכירו הדיינים עצמם את לשון העדים, ויבינו את דבריהם.
