גמרא
שנינו במשנה, 'דג דגים שאני טועם, אסור בהן בין גדולים בין קטנים'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, האומר קונם דָּג שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּדגים גְּדוֹלִים, וּמֻתָּר בְּדגים קְטַנִים, דָּגָה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּדגים קְטַנִים, וּמֻתָּר בְּדגים גְּדוֹלִים, והאומר קונם דָּג דָּגָה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. ומבאר הרמב"ן, לשון 'דָּג', גָּדוֹל מַשְׁמָע, ולשון 'דָּגָה', קְטַנִּים מַשְׁמָע, דְּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"ג), אֵיזֶהוּ דג המכונה 'קָטָן', וְאֵיזֶהוּ דג המכונה 'גָּדוֹל', יֵיבָא כִּדְאָמַר – הרי זה כפי שאמר רַבִּי זְעֵירָא, כָּל נוּן דַּאֲנָא אָכִיל פָּחוֹת מִן לִיטְרָא – כל דג ששיעורו פחות מליטרא, כִילְכִיד אֲנָא טָעִים לֵיהּ – יש בו טעם 'כילכיד', שהוא דג קטן ביותר, וְכֹה כֵּן – ואף כאן זהו הכלל, שאם הוא דג ששיעורו פחות מליטרא, הרי הוא מכונה דג קטן. ומוסיף הרמב"ן, וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לומר, שֶׁהַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ – שלשונות אלו של 'קטן' ו'גדול' נקבעים לפי מקום הנדר, אֶת שֶׁדַּרְכָּן לִקְרוֹת באותו מקום 'דָּג קָטָן', הרי הוּא בכלל לשון דָּגָה, וְשֶׁהוּא גָּדוֹל לָהֶן – וכל דג שהוא מכונה כ'גדול' באותו מקום, נִקְרָא לענין נדרים בלשון דָּג, אַף עַל פִּי שֶׁגודלו הוּא פָּחוֹת מִן לִיטְרָא.
משנה
הַנּוֹדֵר שלא יהנה מִן הֶחָלָב, מֻתָּר בְּקוּם – מים היוצאים מהחלב, ואין זה עיקר החלב, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. הנודר מִן הַקוּם, מֻתָּר בְּחָלָב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַגְּבִינָה, אָסוּר בָּהּ, בֵּין מְלוּחָה בֵּין תְּפֵילָּה [-ללא מלח], ואף על פי שרוב הגבינות מלוחות הן, מכל מקום גם גבינה ללא מלח מכונה 'גבינה', והרי היא בכלל נדרו.
גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַנּוֹדֵר איסור מִן הֶחָלָב, מֻתָּר בְּקוּם. הנודר מִן הַקוּם, מֻתָּר בֶּחָלָב. הנודר מִן הַגְּבִינָה, מֻתָּר בֶּחָלָב. והנודר מִן הֶחָלָב, מֻתָּר בַּגְּבִינָה, כיון שחלב וגבינה הם שני שמות נפרדים, ואין אחד מהם כלול בשני. הנודר מִן הָרֹטֶב, והם המים שנותנים בקדירה לבשל בה את הבשר, מֻתָּר בַּקִיפָּה, שזהו פירורים דקים של בשר שבשולי הקדירה. הנודר מִן הַקִיפָּה, מֻתָּר בָּרֹטֶב, כיון שהם שני דברים בעלי שמות שונים. ואִם אָמַר קונם בָּשָׂר זֶה עָלַי, אָסוּר בּוֹ עצמו, ובְרוֹטְבוֹ, וּבְקִיפוֹ, [והלכה זו תבואר באריכות במשנה להלן].
שנינו במשנה, 'הנודר מן החלב מותר בקום, ורבי יוסי אוסר'. וביארו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"ד), מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְרַבִּי יוֹסֵי, האומר שהנודר מן החלב אסור בקום, כיון שבְּקוּם, שֵׁם 'אָבִיו', החלב, קָרוּי עָלָיו, כלומר, שגם ה'קום' מכונה לפעמים בשם 'חלב', ולכן הוא כלול באיסור הנדר. ומוסיף הירושלמי ואומר, עַל דַּעְתֵּיהּ – לפי שיטתו דְרַבִּי יוֹסֵי, הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, אָסוּר בְּיַיִן מְבֻשָּׁל, כיון שהוא מכונה חַמְרָא מְבַשְׁלָּא – יין מבושל, וכיון שעדיין שם 'יין' עליו, הרי הוא בכלל הנדר.
וּבִגְמָרִין אִתְּמַר – אמנם בגמרא שלנו, בתלמוד בבלי, התבארה המשנה באופן אחר, דְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנָן לא נחלקו כלל בעיקר הדין, אלא מַר כִּי אַתְרֵיהּ – חכמים אמרו את הדין לפי מקומם, וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ – ורבי יוסי אמר את דינו לפי מקומו, בְּאַתְרָא דְּרַבָּנָן – במקומם של חכמים שבמשנתנו, קָרִי לֵיהּ לְחַלְבָא 'חַלְבָא' וּלְקוֹמָא 'קוֹמָא' – היו קוראים לחלב רק בשם 'חלב', ולקום רק בשם 'קום', ולכן הנודר איסור באחד מהם אינו נאסר בשני, אבל בְּאַתְרָא [-במקומו] דְרַבִּי יוֹסֵי, לְקוֹמָא נַמִּי – גם לקום, קוֹמָא דַּחֲלָבָא קָרוּ לֵיהּ – היו קוראים 'קום של חלב', וכיון שעדיין שם 'חלב' עליו, הרי הוא בכלל הנדר, שנדר שייאסר עליו חלב.
ומוסיף הרמב"ן, וְשַׁמְעִינָן מִנָּה – ויש לנו ללמוד מביאור זה של הגמרא, שלא ביארה כמו הירושלמי, אלא ביארה שהטעם של חכמים הוא רק כיון שאין מכנים את הקום בשם חלב כלל, דְּאֲפִילּוּ לְרַבָּנָן, הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, אָסוּר בְּיַיִן מְבֻשָּׁל, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דחַמְרָא מְבַשְׁלָּא קָרוּ לֵיהּ – יין זה מכונה בשם 'יין מבושל', וכיון שעדיין שם 'יין' עליו, הרי הוא בכלל הנדר, וּבְכָל כְּהַאי גַּוְונָא – ובכל הדברים מעין אלו, שעדיין השם הראשון עליו, מוֹדוּ רַבָּנָן – מודים חכמים שהדבר אסור. וְאַף עַל גַּב דִּתְנַן במשנה להלן, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלְדָתוֹ קְרוּיָה עָלָיו, אָסוּר אַף בַּיוֹצֵּא בּוֹ, וכגון הנודר איסור מהתמרים, אסור גם בדבש היוצא מהם, כיון שהוא מכונה 'דבש תמרים', וּפְלִיגֵי רַבָּנָן – ונחלקו עליו חכמים שם וסוברים שאין זה בכלל האיסור, ואם כן לכאורה אף כאן יסברו חכמים ש'יין מבושל' אינו בכלל יין, אין הנידונים דומים, כיון שהָתָם – שם, לגבי תמרים ודבש תמרים, שֵׁם 'בְּנוֹ' הוא העיקר, שמכנים אותו 'דבש' והוא עיקר שמו, ומה שמוסיפים לכנותו 'דבש תמרים' זהו רק כדי להבדילו מדבש דבורים, ולכן סוברים חכמים שאין ה'דבש' בכלל ה'תמרים'. ואילו הָכָא – כאן, לגבי קום ויין מבושל, שֵׁם 'אָבִיו' הוא העיקר, שהרי אין עיקר כינוי 'קום' או 'מבושל', אלא קום של חלב ויין מבושל, ואף על פי שאין קום עשוי אלא מחלב, ואין יין מבושל עשוי אלא מיין, מכל מקום מזכירים את שם הדבר שממנו מכינים אותו, חלב או יין, והרי זו ראיה שזהו עיקר שמו, ולכן כאן גם חכמים מודים שהדבר אסור. וְהָכִין פְּרִישׁוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי – וכך פירוש בירושלמי, את החילוק בין הנידונים.
