משנה ד: הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים, הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכֻלָּן. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. יוֹדִעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַיַּיִן אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר:
משנה ד: האומר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן, וְכן האומר הריני נזיר על מנת שאהא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְלא הועיל תנאו, אלא אָסוּר בְּכֻלָּן כדין כל נזיר, כיון שֶׁהַמַּתְנֶה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל.
המקבל על עצמו נזירות, ואחר כך אומר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אף על פי כן חלה עליו נזירות גמורה, והֲרֵי זֶה אָסוּר ביין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, כיון שהוא סובר שאין נזירות חלה על האדם עד שיזיר עצמו מכל הדברים שנזיר אסור בהם.
האומר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי את נדר הנזירות, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַיַּיִן, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כיון שנדר כזה נחשב כ'נדרי אונסין', שליבו אנסו לחשוב שתותר נזירותו. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר, כיון שהוא סובר שגם נדרי אונסין אינם מותרים מעצמם, אלא צריכים שאלה לחכם.
