משנה ד: מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בְּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מחמת שתי עבירות בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, וכגון שעבר עבירה קלה, ונגמר דינו להריגה במיתה קלה, ואחר כך עבר עבירה חמורה ונגמר דינו להריגה במיתה החמורה, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה אחת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, כגון הבא על חמותו בחיי בעלה, שיש בכך איסור אשת איש שעונשו חנק, ואיסור אשה ובתה שעונשו שריפה, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה, והיינו בשריפה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בְּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו – מחייבים אותו בעונש של העבירה הראשונה שהוזהר עליה, כיון שאין איסור חל על איסור, ולכן, אם כשנשא את אשתו היתה חמותו נשואה, נמצא שתחילה היתה אסורה עליו באיסור אשת איש, ואחר כך כשנשא את בתה לא חל עליו איסור אשה ובתה, כיון שאין איסור חל על איסור, ודנים אותו בחנק כדין הבא על אשת איש. אבל אם כשנשא את אשתו היתה חמותו פנויה [כגון שהתאלמנה או התגרשה] הרי חל עליו תחילה איסור אשה ובתה, וכשנישאה אחר כך לא חל עליו גם איסור אשת איש, כיון שאין איסור חל על איסור, ומחייבים אותו משום איסור אשה ובתה, ונידון בשריפה.
