משנה ד: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, אֲסוּרָה מִיָּד. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד. נָכְרִי מְבַטֵל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי. הַמְבַטֵל עֲבוֹדָה זָרָה, בִּטֵל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּטֵל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין וְהִיא אֲסוּרָה:
משנתנו מבארת כמה חילוקי דינים שיש בין עבודה זרה של ישראל לבין עבודה זרה של גוי:
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, שעשאה הגוי לשם עבודה ועדיין לא עבדה, הרי היא אֲסוּרָה מִיָּד, כיון שנאמר לגבי הגויים 'פסילי אלוהיהם', ללמד שמשעה שפיסלו לשם עבודה זרה, נעשה לו אלוה, ואסור בהנאה. וְאילו עבודה זרה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד, כיון שנאמר לגבי ישראל 'ושם בסתר', והיינו עד שיעשה דברים הנעשים בסתר, שאין ישראל עובד עבודה זרה בגלוי, מפחד בית דין, אלא בסתר.
נָכְרִי, מְבַטֵל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, כיון שנאמר 'פסילי אלוהיהם תשרפון באש', ללמד שרק בזמן שהם נוהגים בהם מנהג אלוהות הרי הם אסורים, ואילו לאחר שביטלום אינם אסורים. וְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מְבַטֵל אפילו עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, וכל שכן שאינו מבטל עבודה זרה של עצמו, שאפילו גוי אינו יכול לבטל עבודה זרה של ישראל.
גוי הַמְבַטֵל עֲבוֹדָה זָרָה, בִּטֵל בכך גם את מְשַׁמְּשֶׁיהָ, והרי הם מותרים. אבל אם בִּטֵל רק את מְשַׁמְּשֶׁיהָ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין, וְהִיא עצמה אֲסוּרָה.
