משנה ה: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָרוֹק:
לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שהרי בכך הוא מעביר את המים מרשות לרשות, וְכֵן לֹא יִרוֹק מרשות לרשות, מאותו טעם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִשעה שֶׁנִּתְלַשׁ – נאסף רוּקוֹ בְּפִיו, אין הוא בטל לגופו אלא נחשב כטלטול, ולכן לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת ברשות הרבים, עַד שֶׁיִּרוֹק. [ואף שאין איסור טלטול מן התורה כשמוציא דבר בפיו, היינו רק כיון שאין דרך הוצאה בכך, אך את הרוק דרך להוציא כשהוא בפה, ולכן יש בכך איסור].
