משנה ו: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִּנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:
משנתנו ממשיכה בדיני הוצאה מרשות לרשות על ידי גוף האדם: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִשְׁתֶּה מים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה מים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, כיון שבאופן זה הוא עוקר את המים מהרשות שהם נמצאים בה, והם נחים בתוך גופו, הנמצא ברשות אחרת. אֶלָּא אִם כֵן הִכְנִיס האדם את רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה, שאז המים נחים בגופו הנמצא באותה רשות שממנה נעקרו המים.
מוסיפה המשנה דין נוסף לענין הפרשת תרומות ומעשרות: וְכֵן בְּגַת, כלומר, אדם השותה יין מהגת [שבה דורכים את הענבים], אם עושה זאת דרך עראי אינו חייב להפריש תרומות ומעשרות, והסימן לכך שזו שתיית עראי הוא בכך שאת שארית היין מכוסו הוא מחזיר לגת, ולכן גם אינו מוזג את היין במים [שאם ימזגם, לא יהיו ראויים להחזרה לגת], ומחמת כן גם יש צורך שישתה את היין כאשר ראשו ורובו בתוך הגת, שבכך ניכר שהוא עתיד לשפוך את שארית היין לגת, אך אם אין ראשו ורובו בגת, אסור לו לשתות ללא הפרשת תרומות ומעשרות.
המשנה חוזרת עתה לנידון של שתיית מים הבאים מרשות אחרת: קוֹלֵט אָדָם העומד ברשות הרבים מים לשתייתו מִן הַמַּזְחֵילָה – צינור ארוך המונח לרוחב הבנין, ומוביל את מי הגשמים מהמרזבים שבגג אל החצר, ואף שהמים באים מרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, בזמן שהמים יורדים לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, שזו רשות הרבים, והיינו באופן שהמים כבר יצאו מהמזחילה, והוא קולטם. אבל אסור לו להצמיד את ידו או פיו למזחילה, דכיון שהמזחילה נמצאת פחות משלשה טפחים לגג, ומונחת לאורך הכותל, הרי זה כאילו מוציא את המים מהגג, שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים.
וְאילו מִן הַצִּינּוֹר, שהוא בולט ויוצא לרשות הרבים, ואינו צמוד לגג, מותר ליטול ממנו מים מִכָּל מָקוֹם, בין כשקולט את המים באויר ובין כשמצמיד את ידו או פיו לצינור, וְשׁוֹתֶה. כיון שאף הצינור נחשב כחלק מרשות הרבים, ואין כאן הוצאה מרשות לרשות.
