משנה ט: כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:
משנתנו מבארת את אופן הכנת קרבן הפסח להקרבה על גבי המזבח:
כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין את קרבן הפסח, אֻנְקְלָיוֹת [-ווים, כמין מסמרים שראשיהם כפופים למעלה] שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים הקטנים שהיו בבית המטבחים שבעזרה, שֶׁבָּהֶן היו תּוֹלִין את הקרבנות וּמַפְשִׁיטִין את עורן. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם באותן ווים לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט את קרבנו, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, בעזרה, וּמַנִּיחַ את המקלות עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה את הקרבן וּמַפְשִׁיט את עורו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, אף שמותר להפשיט את העור כיון שמלאכה זו נצרכת להקרבת הקרבן, מכל מקום לא היו רשאים להשתמש במקלות חלקים אלו לצורך הפשטת העור, כיון שמקלות אלו הן מוקצה, אלא מי שאין לו וו לתלות עליו את קרבנו, מַנִּיחַ יָדוֹ השמאלית עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ הימנית, וְיַד חֲבֵרוֹ השמאלית עַל כְּתֵפוֹ הימנית, נמצא ששתי ידיהם הימניות פנויות, וְתוֹלֶה את הקרבן על ידיהם השמאליות המונחות כמקלות, וּמַפְשִׁיט את הקרבן ביד ימינו. אבל חכמים סוברים שמותר להשתמש במקלות אלו בשבת, כיון שגזירות דרבנן של הלכות שבת אינן נוהגות בבית המקדש. ואילו רבי אליעזר סובר שמכל מקום במקום שניתן להמנע מלהשתמש במוקצה, כגון כאן שיכול להשתמש בידים, יש לעשות כן.
