משנה ב: מִנַּיִן לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָה וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:
משנה ב: משנתנו ממשיכה להביא דינים נוספים שיש להם סמך ורמז בפסוקים: מִנַּיִן לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה לעולם, ואינה מקבלת טומאה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) 'דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם', ולכאורה אין כל חידוש בפסוק, שהרי ברור שהאניה עושה את דרכה בלב ים, אלא בא הפסוק להקיש ולדמות את הספינה לים, כשם שהים אינו מקבל טומאה, אף ספינה אינה מקבלת טומאה.
להבנת ההלכה הבאה יש להקדים כי אף שאסור לזרוע כלאיים, והיינו מיני זרעים שונים המעורבים יחד, הולכים בזה אחר מראית העין, ולכן יש מקומות שיש צורך להרחיק יותר, כדי שלא תהיה הזריעה נראית ככלאיים.
מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא בגודל שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה מיני זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה מינים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, כלומר, מין אחד בכל צד, לכל אורכו, מלבד קרנות הערוגה שאותם יש להשאיר ריקנים, כדי שלא יתערבו המינים, ומשאירים בכל קרן זוית טפח ריק, ונמצא המרחק בין המין שבדרום למין שבמזרח מעט יותר מטפח, וכן בשאר הזויות, וְזורעים עוד מין אֶחָד, חמישי, בָּאֶמְצַע, זרע אחד בלבד, כדי שיהא מרחק של שלשה טפחים בינו לבין הזרעים שבצדדים [ואף שבזויות מספיק מרחק קטן יותר, היינו כיון שקרן הזוית עצמה מהווה היכר והבדל בין הזרעים, אבל בזרע האמצעי, שאין לו היכר, יש צורך במרחק של טפח ומחצה בינו לבין שאר הזרעים שבצדדים], ומנין לומדים שרק חמשה מינים ניתן לזרוע בערוגה אחת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) 'כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָה וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ', ודרשו כך: 'תוציא' היינו זרע אחד, 'צמחה' היינו זרע אחד, 'זירועיה', היינו שני זרעים, שהרי 'זַרְעָהּ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'זֵרוּעֶיהָ', לשון רבים, ו'תצמיח' היינו זרע נוסף, הרי שרמוזים בפסוק זה חמשה זרעים [ואף שאינם יונקים זה מזה, היה מקום לומר שנחשב הדבר כעירבוביא, ואסור, ומהפסוק יש ללמוד שאין זה נחשב ערבוב (תוספות)].
משנה ג: מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה שֶׁנֶּאֱמַר הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים מִנַּיִן שֶׁקוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
משנה ג: משנתנו ממשיכה להביא דינים נוספים שיש להם אסמכתאות מפסוקים: מִנַּיִן לְאשה ששימשה עם בעלה, ופוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע אפילו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כיון שעדיין זהו זרע העשוי להיקלט, שֶׁהִיא טְמֵאָה, כדין כל אדם הנוגע בשכבת זרע הראויה להזרעה, שנטמא, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי ההכנה למעמד הר סיני 'הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה', הרי שציותה התורה את ישראל שלא ישמשו מיטתם בשלשת הימים הסמוכים למתן תורה, כדי שלא יהיו טמאים, ואף שהאיש עצמו טובל ונטהר מיד, מכל מקום האשה עשויה לפלוט שכבת זרע ולהיטמא שוב, ומכך שהצריכה התורה הפרשה של שלשה ימים, מוכח שכל אותו זמן ראוי הזרע להיקלט, ומטמא.
דין נוסף, מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה – התינוק הנימול אפילו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי למילתו, אף שֶׁיום זה חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ומותר אפילו לחמם מים בשבת, משום שזהו פיקוח נפש, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי העיר שכם, 'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים', הרי שאף ביום זה עדיין הנימול מסוכן, וכל שכן בשני הימים הראשונים.
מִנַּיִן שֶׁקוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית – לשון של צמר אדום בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל ביום הכפורים, שֶׁנֶּאֱמַר 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ', ו'שנים' מרמז על הלשון האדומה כשני.
