משנה א: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד חַיָּב מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
משנה א: פרק זה עוסק באופנים שונים של הוצאה והכנסה מרשות לרשות בשבת על ידי זריקה או הושטה, ודיניהם: הַזּוֹרֵק דבר כל שהוא [שיש בו שיעור הוצאה, כפי שהתבאר לעיל] מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, או מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, חַיָּב. ואם זרק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד אחת לִרְשׁוּת הַיָּחִיד שניה, וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, ונמצא שעבר החפץ באויר רשות הרבים ולא נח בו, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב, כיון שהוא סובר שכשקלט אויר רשות הרבים את החפץ הרי זה כאילו הונח בו, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, כיון שאין קליטת האויר נחשבת כהנחה.
משנה ב: כֵּיצַד שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לְזוֹ פָּטוּר הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוּטָא אַחַת הַמּוֹשִׁיט חַיָּב וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹשִׁיטִין הַקְרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ אֲבָל לֹא זוֹרְקִין חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן חַיָּב פָּחוֹת מִכֵּן פָּטוּר:
משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, לדעת חכמים הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, פטור. משנתנו מבארת את דין המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע: כֵּיצַד, שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת – מרפסות זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, העומדות בַּאויר רְשׁוּת הָרַבִּים, והן עצמן רשות היחיד, ורוחב רשות הרבים ביניהן, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק חפץ מִרשות היחיד זּוֹ לִרשות היחיד זוֹ, ונמצא שעבר החפץ לרוחב רשות הרבים, פָּטוּר, כיון שלא נח החפץ ברשות הרבים.
אמנם אם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוּטָא אַחַת, לאורך רשות הרבים, הַמּוֹשִׁיט מזו לזו באויר רשות הרבים, חַיָּב, כטעם שיבואר להלן, וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר, כדעת חכמים שהתבארה לעיל. והטעם שהמושיט חייב, לפי שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם במשכן, שהיו שְׁתֵּי עֲגָלוֹת של קרשי המשכן עומדות זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, והיו מוֹשִׁיטִין את הַקְרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ, לאורך רשות הרבים, אֲבָל לֹא היו זוֹרְקִין את הקרשים, כיון שהיו כבדים ביותר. ולכן המושיט חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אורך רשות הרבים, חייב, ואילו המושיט לרוחב רשות הרבים, או הזורק אפילו לאורך רשות הרבים, פטור.
חֻלְיַת הַבּוֹר – העפר שהוצא מהבור ונערם סביבותיו, וְכן הַסֶּלַע, שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, דינם כרשות היחיד, ולכן הַנּוֹטֵל מֵהֶן ומניח ברשות הרבים, וְכן הַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן את מה שעקר מרשות הרבים, חַיָּב, אך אם היה שיעורם פָּחוֹת מִכֵּן, שלא היה בגובהם עשרה או שלא היה ברוחבן ארבעה, פָּטוּר.
