משנה ה: הַמּוֹצִיא כִכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בַּכֶּלִי פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ אֶת הַחַי בַּמִּטָה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָה שֶׁהַמִּטָה טְפֵלָה לוֹ אֶת הַמֵּת בַּמִּטָה חַיָּב וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ חַיָּב וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:
משנה ה: משנתנו ממשיכה ומבארת פרטי דינים שונים במלאכת הוצאה מרשות לרשות. התנא פותח בדין פשוט, שאין בו כל חידוש, כדי להשמיענו את הדין הבא, בשני בני אדם שעשו מלאכה יחד.
הַמּוֹצִיא כִכָּר לחם מרשות היחיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם יחד, שניהם פְּטוּרִין, כיון שנאמר 'וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם', ומלשון 'בעשותה' למדו חכמים שהחיוב הוא רק אם נפש אחת עשתה את כל העבירה, ולא כשעשאוה שנים.
אמנם אם לֹא יָכֹל אדם אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ, וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, שניהם חַיָּבִים, כיון שרק במקום שיחיד יכול לעשות את העבירה לבדו, אמרה תורה 'בעשותה', ולא במקום שאין אחד יכול לעשותה לבדו. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אף במקום שאין אחד יכול להוציאו, והוציאוהו שנים.
הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כשיעורים שהתבארו במשניות לעיל, והוציאו בַּכֶּלִי, פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, כיון שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ, ומאחר ואינו מתחייב על המאכל, אינו חייב אף על הכלי. ולכן המוציא אֶת האדם הַחַי בַּמִּטָה, כיון שפטור על האדם עצמו מאחר ו'החי נושא את עצמו', פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָה, כיון שֶׁהַמִּטָה טְפֵלָה לוֹ. אך אם הוציא אֶת הַמֵּת בַּמִּטָה, חַיָּב. וְכֵן המוציא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, חַיָּב, לפי ששיעורים אלו יש בהם חשיבות, שהם מטמאים, וכשמוציאם מסלק את הטומאה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, כיון שמטרתו בהוצאה זו היא לסלק את הטומאה מביתו, ואינו צריך את גוף ההוצאה, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שסובר רבי שמעון שפטורים על עשייתה.
משנה ו: הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ אוֹ בְשִׁנָּיו וְכֵן שְׂעָרוֹ וְכֵן שְׂפָמוֹ וְכֵן זְקָנוֹ וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַיָּב וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:
משנה ו: אגב המחלוקת שהובאה במשנה הקודמת בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, מביאה משנתנו עתה מחלוקת נוספת. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו על ידי שחותכן זוֹ בָזוֹ, אוֹ שחותכן בְשִׁנָּיו, וְכֵן התולש בידו את שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וזו מלאכה הדומה ל'גוזז'. וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת – הקולעת את שערותיה לצמות, שזו מלאכה הדומה ל'בונה', וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת – נותנת צבע בעיניה, שזו מלאכה הדומה ל'צובע', וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת – מחלקת את שערותיה באמצע הראש לשני צידי הראש, שאף מלאכה זו דומה ל'בונה', בכל הדברים הללו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, כיון שהן תולדות מלאכות, וַחֲכָמִים סוברים שאין בזה איסור דאורייתא, אך אף הם אוֹסְרִין זאת מִשּׁוּם שְׁבוּת – מדרבנן.
הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב – שיש בו נקבים [בתחתיתו, או בצדדיו כנגד האדמה שבו], שדרכם הוא יונק מהקרקע, חַיָּב, כיון שהוא נחשב כתולש מצמח המחובר לקרקע ממש. וְהתולש מעציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר, כיון שאינו נחשב מחובר לקרקע העולם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה, כיון שלשיטתו אף עציץ נקוב אינו נחשב כמחובר לקרקע.
