משנה ד: מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף. וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים, וְהַבָּזָךְ הָיָה בְתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת. וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן:
משנה ד: מִי שֶׁזָּכָה בפייס בְּהקטרת הקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף, וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים, וְהַבָּזָךְ – כף קטנה הָיָה בְתוֹכוֹ, כשהוא מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת, ולכן הניח את הבזך בתוך הכף הגדולה, כדי שלא תתפזר הקטורת על קרקע ההיכל [והטעם שלא הניח את הקטורת בכף הגדולה, כיון שדרך כבוד הוא להקטיר את הקטורת מתוך כלי מלא וגדוש, ולא מתוך כלי ריק בחלקו], וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, לכף הגדולה, וּכְמִין מְטוּטֶלֶת – חתיכת בד קשורה לנוי, הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן.
