פרשת ויקרא
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה…" (ויקרא ב א)
מצוות עשה, לעשות את מלאכת המנחה בענין הנזכר בתורה בפרשיותיה, ונאמרו בזה כמה פסוקים: 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה', 'ואם מנחה על המחבת', 'ואם מנחת מרחשת'.
וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים, ולא מבעלי חיים. וקרבן זה גם כן בא להכנעת היצר, שיראה האדם כי בשביל חטאו הוצרך לשרוף מממונו ולכלותו, אף שבאמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים הקרבים על גבי המזבח, שמתעורר מהם האדם יותר.
ואלו הן מיני המנחות שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש קיים, הבאות בפני עצמן [ולא כחלק ותוספת על קרבן אחר], שלש מנחות ציבור: א) עומר בפסח, ב) שתי הלחם בעצרת, ג) לחם הפנים בכל שבת. ותשע מנחות של יחיד: א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחייב חטאת ואין לו ממון לקנות בהמה. ב) מנחת סוטה. ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה, והיא הנקראת מנחת חינוך. ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין. ה) מנחת הסולת, והיא באה בנדר ונדבה. ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. ח) מנחת מאפה תנור, והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה. ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה.
וסדר הבאתן כך הוא: האדם מביא סולת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של שאר מתכות, ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקומץ כולו במזבח, והשאר נאכל לכהנים.
ונוהגת מצוה זו של עשיית המנחות בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים. וכהן שעבר ושינה מעשה המנחה המפורש בה בטל עשה.
