טו) הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית, אם היו מקצת העלין מגולין, אין הדבר נראה כזריעה, ואינו חושש. ואם לאו, אסור. הטומן את הלוף וכיוצא בהן, לא יפחות מארבע קבים על גובה טפח, שבאופן זה כיון שזו כמות גדולה במקום מצומצם ניכר שכוונתו לשמירה ולא לזריעה, וטפח עפר על גביו, שאין דרך לזרוע כך, וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח. ומותר למרס באורז בשביעית, והיינו לערב את עפר האורז במים כדי שלא יתקלקל האורז [והיינו באופן שאין בו איסור ספיחין], אבל לא יכסח – לא יחתוך את העלים כיון שאין בהימנעות מכך משום הפסד, אלא רק מניעת רווח:
טז) בראשונה היו אומרים, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, כדי להשתמש בהם, אם אינו עושה כן כדי להשביח את הקרקע, והוא שיטול הגס הגס – את הגדולים שביניהם, כדי שלא יתכוין לנקות הארץ. אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס, כיון שאין כוונתו להשביח את הקרקע. משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות ואומרין הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, כלומר, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך, שאז בודאי כוונתו לנקות את שדה חבירו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
