(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
כה. משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (דעות פ"ה הי"ג)
כו. וכן מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה, במה דברים אמורים במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שקונין בהן. (מכירה פ"ז ה"ט)
כז. כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין, האומר לחבירו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני הרי זה שומר חנם, אמר לו הנח לפניך או הנח סתם או שאמר לו הרי הבית לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר ואינו חייב שבועה כלל אבל מחרים על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירו לבעליו וכן כל כיוצא בזה, אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרין שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם, אפילו היה הדבר השאול או המופקד או המושכר שוה פרוטה הרי זה השומר נשבע עליו ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת. (שכירות פ"ב ה"ח)
כח. נמצאת אומר שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר לו הלוקח תן לי מקחי או החזר לי את מעותי, ואף על פי שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר את הדמים, שהרי תקנו חכמים משיכה, לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר, לא תקנו לו חכמים משיכה, שהרי המקח ברשות הלוקח, ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו. (מכירה פ"ג ה"ו)
כט. נכסי יתומים הרי הן כהקדש, כיצד יתומים שמכרו פירות ונמשכו מהן הפירות ועדיין לא לקחו הדמים והוקרו הפירות חוזרין בהן, שאין נכסי יתומים נקנין אלא בכסף כהקדש, הוזלו הפירות לא יהיה כח הדיוט יותר חמור מכחן. (מכירה פ"ט ה"ג)
ל. וכן אם לקחו הדמים ועדיין לא נמשכו פירותיהן והוקרו, חוזרין כשאר ההדיוטות, אבל אם הוזלו הפירות ורצו הלקוחות לחזור בהן, חוזרין ומקבלין מי שפרע כדינם עם שאר העם, שאם נחייב אותם ליקח הפירות כדין תורה הרי זה רעה ליתומים, שאם יהיה דינם כך כשיצטרכו למכור לא ימצאו מי יתן להם דמים. (מכירה פ"ט ה"ד)
לא. וכן יתומים שלקחו פירות ומשכו הפירות ולא נתנו הדמים והוקרו לא יהיה כח הדיוט גדול מכחן, ואם הוזלו הפירות אינן חוזרין, שזו רעה להם כשיצטרכו לקנות פירות לא ימצאו מי שימכור להם. (מכירה פ"ט ה"ה)
לב. נתנו הדמים ולא משכו הפירות והוזלו הפירות חוזרין לא יהיה כח הדיוט גדול מכחן, הוקרו אם רצו המוכרים לחזור בהן חוזרין ומקבלין מי שפרע, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות יאמר להם המוכר נשרפו הפירות שלקחת או אבדו באונס וכבר נעשו ברשותכם משעת נתינת המעות. (מכירה פ"ט ה"ו)
לג. וכמה תהא הונייה ויהיה חייב להשיב, שתות בשוה , כיצד הרי שמכר שוה שש בחמש, או שוה שבע בשש, או שוה חמש בשש, או שוה שש בשבע, הרי זה הונייה ונקנה המקח וחייב המאנה לשלם את ההונייה ולהחזירה כולה למתאנה. (מכירה פי"ב ה"ב)
לד. כיצד הרי שהיה דינר של זהב בעשרים וארבעה דינר של כסף וצרפה בעשרים דינר או בעשרים ושמונה הרי זה מחזיר את ההונייה, היה יתר על זה בטל הצירוף, פחות מכאן מחילה. (מכירה פי"ב ה"ט)
