ט הַשְׁמִ֨יעוּ֙ עַל־אַרְמְנ֣וֹת בְּאַשְׁדּ֔וֹד וְעַֽל־אַרְמְנ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאִמְר֗וּ הֵאָֽסְפוּ֙ עַל־הָרֵ֣י שֹֽׁמְר֔וֹן וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַֽעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ׃ י וְלֹֽא־יָדְע֥וּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָ֖ה נְאֻם־יְהוָ֑ה הָא֥וֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנֽוֹתֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ט) ומבאר עתה את המשל שבתחילת דבריו, 'הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו', כי הנה הַשְׁמִיעוּ עַל אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד – בעיר אשדוד, שהיא מפלשתים, עומד המכריז על ארמון גבוה וקורא, וְעַל אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – וכן בארץ מצרים מכריזים כרוז זה, וְאִמְרוּ – וכך אומרים המכריזים בשתי הארצות הללו, הֵאָסְפוּ למלחמה עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן, וּרְאוּ כי ראויים הם לכליון מחמת מְהוּמֹת רַבּוֹת שיש בְּתוֹכָהּ, בענינים שבין אדם למקום, וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ, בדברים שבין אדם לחבירו.
(י) וְלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה – לא ידעו להתנהג בדרך נכונה בענינים שבין אדם למקום, נְאֻם ה', הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם, וזהו בדברים שבין אדם לחבירו, ומי הוא שקיבץ את שתי האומות הללו, פלשתים ומצרים, שיתייעצו יחד ללכת להלחם בשומרון, הרי זה ודאי ה', שייעד והזמין אותם לכך.
