ד שִׁמְעוּ־זֹ֕את הַשֹּֽׁאֲפִ֖ים אֶבְי֑וֹן וְלַשְׁבִּ֖ית עֲנִיֵּי־אָֽרֶץ׃ ה לֵאמֹ֗ר מָתַ֞י יַֽעֲבֹ֤ר הַחֹ֨דֶשׁ֙ וְנַשְׁבִּ֣ירָה שֶּׁ֔בֶר וְהַשַּׁבָּ֖ת וְנִפְתְּחָה־בָּ֑ר לְהַקְטִ֤ין אֵיפָה֙ וּלְהַגְדִּ֣יל שֶׁ֔קֶל וּלְעַוֵּ֖ת מֹֽאזְנֵ֥י מִרְמָֽה׃ ו לִקְנ֤וֹת בַּכֶּ֨סֶף֙ דַּלִּ֔ים וְאֶבְי֖וֹן בַּֽעֲב֣וּר נַֽעֲלָ֑יִם וּמַפַּ֥ל בַּ֖ר נַשְׁבִּֽיר׃
֍ ֍ ֍
(ד) חוזר עתה הנביא לענין שאמר לעיל (פ"ב פ"ו) 'כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם', שנחתם גזר דינם על העוון הרביעי, שהיה עושק העניים והאביונים, ועל כך אומר, שִׁמְעוּ זֹאת אותם הַשֹּׁאֲפִים ומתאוים לבלוע את האֶבְיוֹן ולקנותו לעבד, וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ – ורוצים שעניי הארץ ישבתו בשנת השמיטה מעבודות האדמה, כדי שיוכרחו לקנות מהם תבואה ביוקר.
(ה) ומבאר את דבריו, שרצונם למנוע מהאביונים את מתנות העניים, לֵאמֹר – וכך הם אומרים, מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ של הקציר, שבו הם חייבים להניח בשדותיהם לקט שכחה ופאה לאביונים, וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר – ונוכל למכור את התבואה ביור. וְהַשַּׁבָּת – ומתי תבוא שנת השמיטה, שבו שובתים העניים ממלאכתם בשדה, ואין להם מזון כלל, וְנִפְתְּחָה בָּר – ונפתח את אוצרות התבואה למוכרה ביוקר וברמאות, והרמאות תהיה בשלש דרכים, לְהַקְטִין אֵיפָה – יקטינו את מידת האיפה שהם מוכרים, וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל – יגדילו את מידת המטבע שהם דורשים מהקונים, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה – ויעוותו את משקל המאזנים, לרמות את הקונים.
(ו) ורצונם שיחסר לאנשים תבואה וכסף, לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף את הדַּלִּים, שימכרו את עצמם לעבדים כדי שיהיה להם מעט כסף לקנות אוכל, וְאֶבְיוֹן, שהוא גרוע מהדל, יקנו אותו בדבר מועט, בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. ואז לא יצטרכו עוד למכור תבואה נקיה ויקרה, אלא וּמַפַּל בַּר – הפסולת הנופלת מהכברה בעת הניפוי, נַשְׁבִּיר – נמכור ביוקר.
