(כב) וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַֽעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י שֹׁמֵ֨עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃ (כד) אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַֽעֲבִרִ֖ים עַם־הֽ'׃ (כה) אִם־יֶֽחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽה֙' יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ ה֖' לַֽהֲמִיתָֽם׃ (כו) וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־ה֔' וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃
֍ ֍ ֍
(כב) וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, שהיו לוקחים מהם את בשר הקרבנות בכח, שלא כדין, וְאֵת אֲשֶׁר היו מעכבים את הקרבת הקרבנות, ומחמת כן יִשְׁכְּבוּן כל ישראל מחוץ לאהל מועד אֶת [-יחד עם] הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וממתינות להקרבת קרבנותיהן, ועל ידי זה הגיעו לפעמים לידי עבירה, ודבר זה נגרם מחמת עיכוב הכהנים בהקרבת הקרבנות, וגם כיון שלא היו משגיחים על העם, לקדשם ולשמרם מעבירות כראוי.
(כג) ואמנם עלי הכהן לא ידע בבירור אם השמועה נכונה או לא, ולכן הוכיח את בניו משני צדדים, בין אם הדבר נכון, ובין אם הדבר אינו נכון, אלא שמועה בלבד: וַיֹּאמֶר לָהֶם עלי, על הצד שהדבר נכון, לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כי אף אם לא עשיתם ממש את הדברים שאמרו לי, אך ודאי עשיתם 'כדברים האלה', מעין הדברים ששמעתי, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה – ולא תוכלו להכחיש ולומר שלא עשיתם כן, כיון שאני שומע זאת מאת כל העם, ולא יתכן שכולם משקרים בדבר זה, ואין מי שילמד עליכם זכות.
(כד) ועתה המשיך להוכיחם אף אם באמת אין הדברים נכונים: אַל בָּנָי – אין נאה לכם הדבר, מאחר ואתם בניי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ – עצם הדבר שאומרים עליכם כן, אין זה דבר טוב, ובפרט ששמועות אלו מַעֲבִרִים ואומרים עליכם עַם ה', ויש בכך חילול ה' מחמת עצם השמועה, ומחמת המשמיעים אותה.
(כה) והוסיף לומר להם מה טענתם של עם ה' על הנהגת הכהנים: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים – הרי יגיש תלונתו לפני הדיינים [המכונים 'אלהים'] שהם עלי הכהן ובניו, השופטים בין איש ובין רעהו, וְעתה, אִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ – מי ידון אותו, מאחר והדיינים עצמם חוטאים לה'. וְלֹא יִשְׁמְעוּ חפני ופנחס לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם, כלומר, מאחר וכבר נגזר דינם לא סייע ה' בידם לעשות תשובה [ואמנם אף עתה לא נמנעה מהם הבחירה ויכלו לחזור בתשובה, אלא כיון שהיה זה לאחר גזר דין, לא סייעו בידם מהשמים לחזור בתשובה].
(כו) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל, מלבד מעלותיו בעבודת ה' בינו לבין קונו, היה הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב, גַּם עִם ה', וְגַם עִם אֲנָשִׁים, שהיה אהוב על כל העם, בשונה מבני עלי שהיו שנואים על העם, ושמועתם רעה.
